כנס פיוס של מועצת ההסכמות הלאומית כלל ארבעה מושבים מקבילים שעסקו בארבעת השסעים המרכזיים בישראל, כפי שעלו מסקר מדד ההסכמות שערך הקונגרס הישראלי: השסע הלאומי, השסע האידיאולוגי, השסע הדתי והשסע העדתי. מה קרה כשהצדדים השונים לכל שסע פגשו את הנתונים הקשים של הסקר? במושב שעסק בשסע הדתי עלתה תובנה ברורה ומעוררת מחשבה. כתבה רביעית בסדרה

ההרכב שנבחר לפאנל מועצת ההסכמות הלאומית בנושא השסע הדתי בישראל הוא הרכב מגוון ומעניין במיוחד. כלת פרס ישראל למפעל חיים, עדינה בר-שלום; המשנה לראש העיר אשדוד, מר יניב קקון; פרופ' מיכל טמיר ממכללת שערי משפט; ד"ר אורי אהרונסון מהמרכז למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן; והרב חיים מרקוביץ, מארגון רבני הקהילות.

יחד, יצר הפאנל קבוצה של אנשי רוח ומעשה שמכירים היטב את הכאבים של החברה הישראלית מהזווית הדתית, ואשר שיתפו את הקהל בתובנות מעניינות ובהצעות לפתרון השסע הדתי בישראל.

את הדיון ניהל דניאל קנדלר, מנהל הפעילות של "פלוגתא", ארגון העוסק באמצעות מפגשים ושיח בין- מגזריים בסוגיות היסוד שמפלגות את החברה הישראלית ובדרכים לפתרונן.

ד"ר אורי אהרונסון: "קל יותר למצוא פתרונות מאשר להסכים על העמדה עצמה"

הדיון נפתח בהצגת נתונים מתוך סקר מדד ההסכמות, הנוגעים לשסע הדתי בישראל, שהוצגו על ידי אחד החוקרים שעומדים מאחורי הסקר: ד"ר אורי אהרונסון, סגן יו"ר המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

אחד הנתונים המעניינים שמציג ד"ר אהרונסון הוא חוסר סימטריה של האופן שבו נתפסים הצדדים זה בעיני זה. לפי הנתונים, 65% מאלה שהגדירו עצמם כדתיים הפגינו רגשות חיוביים כלפי החילונים, אבל רק 39% מהחילונים חשבו שיזכו לרגשות חיוביים מדתיים. לדברי ד"ר אהרונסון, חוסר הסימטריה "מבטא פער בתקשורת", והמסקנה החשובה העולה ממנו היא שאפשר להתגבר עליו באמצעות יצירת ערוצי תקשורת טובים יותר.

עוד נתון מעניין שהוצג הוא שאנשים מקבוצות שונות פחות רחוקים זה מזה ביחס לפתרון הקונקרטי המתאים בסוגיה מסוימת, בהשוואה לעמדות העקרוניות שלהם בנושא. לדוגמה: דתיים וחילונים לא יחזיקו באותה דעה בנוגע לתחבורה ציבורית בשבת, אבל בנוגע לפתרון אפשרי – הם די קרובים בעמדות שלהם. זהו נתון שאליו מתייחס ד"ר אהרונסון באופטימיות: " זה אומר שיש לנו מקום לעבוד ולהשפיע בו. אפשר לומר שאכן יש מחלוקות סביב סוגיות שונות, אבל אפשר וקל יותר למצוא נקודות משיקות סביב פתרונות לאותן הבעיות, מאשר לנסות להסכים על העמדה עצמה".

דניאל קנדלר: "צריך להתחיל דווקא עם המחלוקות"

חיזוק לעמדה זו, שלפיה דיון בפתרון קונקרטי יכול להוביל להסכמות, אפשר למצוא בדבריו של דניאל קנדלר, מנהל הפעילות של "פלוגתא", המפעילה יחד עם הקונגרס הישראלי את מועצות ההסכמה המקומיות שפועלות כיום בחמש ערים בישראל.

להשקפת קנדלר, דיון בדרכי הפתרון של סוגיה קונקרטית במישור המקומי, כזו הנוגעת לחייהם בפועל של האנשים, יהיה היעיל ביותר:

"אני יכול להגיד שלאנשים שחיים יחד יש יותר מוכנות להגיע להסכמות. אם ניקח שני אנשים משני מקומות שונים ומרוחקים, כמו חדרה ובני ברק, השיח שלהם יהיה סביב מחלוקות עקרוניות של דת ומדינה, כי זה מה שרלוונטי להם. אבל אם לוקחים אנשים שחיים באותו אזור גיאוגרפי ואומרים להם 'שבו, דברו, ותמצאו פתרונות' – הם יעשו את זה, כי זה כואב להם באופן קונקרטי, הם חיים את זה ביום-יום".

עוד נקודה שמדגיש קנדלר היא שאין די במפגשים בין המגזרים כשלעצמם כדי למצוא פתרונות לשסע הדתי, ויש לגעת גם בלב המחלוקת: "אנחנו רואים במועצות ההסכמה שהמפגש האנושי הוא אכן האמצעי הטוב ביותר להפחתה של סטריאוטיפים ולבניית הסכמות. עם זאת, אלה לא מפגשים של היכרות והפחתת מתח בלבד. אנחנו מתחילים דווקא עם המחלוקות – הסוגיות הקשות והכואבות. אני לא מאמין שאפשר להתחיל מהסוף ולהגיע ישר להסכמות; חייבם לעבור תהליך, והוא לא תמיד פשוט".

עדינה בר-שלום: " מה שנחשב במגזר החרדי למעלה הכי גדולה, נחשב במגזר הכללי לבטלנות ולעצלנות"

אחת הסוגיות המאתגרות לגישור בחברה הישראלית נובעת מהפער בין תפיסת העולם של הציבור החרדי לזו של הציבור הכללי, אך כפי שהבהיר דניאל קנדלר – צריך להתחיל דווקא מהנקודות הכואבות. מי שמכירה את הסוגיה היטב מתוך עיסוק רב-שנים בחברה הישראלית, היא עדינה בר-שלום, כלת פרס ישראל למפעל חיים ומי שעומדת מאחורי יוזמות חברתיות רבות.

לתפיסתה של בר-שלום, הציבור החרדי נמצא בעמדה מורכבת: "יש קורבנות מצד הציבור החרדי, שחושב ששונאים אותו מתוך המחשבה שלא מכירים אותו ולא מעריכים אותו. מה שנחשב אצל חרדים למעלה הכי גדולה – לימוד תורה – נחשב בציבור הכללי לבטלנות ולעצלנות". היא מתארת את הביקורת של הציבור הכללי על בחורי הישיבות כמי שיוצרת את תחושת הקורבנות המגזרית, וטוענת שמהמקום הזה קשה מאוד להשתלב בחברה הישראלית.

נקודה מהותית נוספת שמשפיעה על תפיסת המגזר החרדי כמאיים היא הייצוג בתקשורת, ופה הנתונים שמציגה בר-שלום מורכבים יותר: "הציבור החילוני חושב בטעות שכל החרדים קיצוניים ועושים הפגנות, אבל מספר הקיצוניים הרבה יותר קטן ממה שחושבים". היא טוענת שאת הרעש התקשורתי יוצרים בערך 8% מהציבור החרדי, שאינם מייצגים את הרוב, המכבד את המרחב הציבורי ואף מעוניין להשתלב בחברה הישראלית בחלקו. כדי למנוע פערי תפיסה מהסוג הזה, היא ממליצה לשלב יותר חרדים בכלי התקשורת.

בר-שלום מסבירה כי אכן מדובר בציבור בעל אידיאולוגיה שונה מאוד, וכי כדי לגשר על הפער יש צורך בפעולה גם מצד ההנהגה החרדית: "אני חושבת שנציגי הציבור החרדי צריכים לעבור סדנאות כדי להכיר את החברה החילונית ולהבין מה כואב לה, וזה צריך לקרות במימון ובעידוד של הממסד הדתי כדי שנוכל לדבר זה עם זה כמו שצריך".

פרופסור מיכל טמיר: "הכול מתחיל ונגמר בחינוך"

כמו עדינה בר-שלום, גם מיכל טמיר, פרופ' למשפטים במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, סבורה שחינוך ולמידה הם הדרך לפתרון השסע הדתי: "אנחנו נמצאים במצב שבו 5% מהציבור מוכן להכיל אלימות ככלי לגיטימי לפתרון בעיות במישור הדתי, נתון חמור מאוד בעיניי. זו בעיה שנובעת מחינוך. אנשים מורגלים מגיל קטן להשיג דברים באמצעות כוח, וצריך לשנות את החינוך בהקשר הזה".

פרופ' טמיר אף שיקפה את הזווית שלה בנוגע לתחושת ההדתה שעליה דיווחו 61% מהציבור הישראלי: "אני חושבת שההפרדה הברורה בחינוך בין דתיים וחילונים גורמת למצב שבו אין תפיסה עמוקה של פלורליזם במרחב הציבורי, כי למעשה כל אוכלוסייה חיה לעצמה על פי הכללים שלה. הפערים האלה ממשיכים הלאה ואנחנו עדים לדרישות הפרדה בצבא, להדרת נשים בתחומים שונים של המרחב הציבורי ואף להפרדה בלימודים הגבוהים באקדמיה".

פרופ' טמיר ממליצה לעבוד במערכת החינוך על היכרות עם ערכי השונה, במטרה ללמוד את תפיסת עולמו, ומציגה פער ביכולת ההכלה בין מגזרים שונים: "בסוף הכול מתחיל ונגמר בחינוך. בעוד לציבור החילוני ברור שלהיות יהודי זה חשוב, והוא מוכן לקבל סמלים דתיים וחינוך יהודי, הרי שבחינוך שבזרמים הקיצוניים במגזר הדתי אין מספיק חינוך לדמוקרטיה, שהיא הבסיס להכלה של האחר. הרבה מהפילוג נובע מחוסר היכרות, אבל אם אנשים ילמדו יותר על אנשים שונים מהם, תחושת הניכור תפחת".

עוד מדגישה פרופ' טמיר שהכוונה בחינוך לדמוקרטיה היא לדמוקרטיה במובן העמוק של המילה: "לא רק המובן הברור של שלטון הרוב, אלא חינוך גם לחשיבות של זכויות המיעוט, שלטון החוק, זכויות האדם ובראש ובראשונה חינוך לשוויון". 

יניב קקון: "כשמפסיקים לשאול 'כן או לא' ושואלים 'איך', יוצרים שיתוף פעולה"

אחת הדרכים להפחתת תחושת הניכור בין המגזרים, שעולה שוב ושוב על ידי הדוברים, היא מפגש אנושי. במסגרת תפקידיו כמשנה לראש העיר אשדוד וכאחד ממובילי מועצת ההסכמות של הקונגרס הישראלי באשדוד, מקיים יניב קקון מפגשים מהסוג הזה באופן יומיומי:

"בשולחן הפסח בבית שלי יושבים כל מי שמרכיבים את החברה היהודית בישראל וגם כמה מחוצה לה, כך שכאשר יש כתבה על המגזר החרדי או על כל מגזר אחר, אני רואה מולי פנים ושמות ולא מגזר".

את שולחן הפסח המשפחתי הזה אפשר להביא גם למרחב המוניציפלי, אשר לדעת קקון יכול להוות את הפתרון לסוגיות של חיים משותפים הרבה יותר מאשר בפוליטיקה הארצית: "במחאת השבת לפני שנתיים אשדוד בערה סביב חוק המרכולים הציני, שעניינו היה יצירת מניפולציה מלמעלה למטה, שמשרתת את הפוליטיקה ארצית, כלי התקשורת וכל מי שמרוויח באופן ישיר או עקיף מהשסע על חשבון חיים משותפים של בעלי הבית האמיתיים בשטח – התושבים", מספר קקון ומוסיף: "כעסתי. הרגשתי שאני מאבד את אשדוד כפי שאני מכיר אותה. ברגע אחד של תקווה בלב הסערה, הושבנו יחד את תנועת אשדודים ובית המדרש פלוגתא ושוחחנו על תחבורה, מסחר ופעולות תרבות, על איך מרוויחים את הנכס התרבותי שמביא כל אחד מהצדדים ולא מוותרים על הזכות של כולנו לקבל מקום במרחב הציבורי. התושבים מהשטח הגיבו זה לזה על בסיס צרכים של כל אחד ואחת מהנוכחים, אבל יותר מכך על בסיס אמון ואחווה. נציגים שנכחו בשיחה הזו פעלו מאותו רגע להכניס לדיבור של המחאה האשדודית פתרונות קונקרטיים במקום מלחמה בין-מגזרית ויכולנו להרגיש את ההשפעה הישירה שלנו על השיח והתוצאות".

קקון מסביר גם שלא די במפגש עצמו כדי לקדם הסכמות, אלא שיש חשיבות גדולה לדרך שבה נאמרים הדברים: "יש מתחים ויש שוני וצריך להתמודד איתם, השאלה היא שאלת הדרך – האם נכנסים למלחמה חזיתית שאין בה מנצחים או יושבים לדבר?"

כמוביל מועצת ההסכמות באשדוד, קקון נתקל לא אחת בדוגמאות שממחישות את הרעיון שהציג: "אחת המסקנות שלי ממועצות הסכמה היא שהובלה משותפת מבוססת על מערכות יחסים. ככל שיהיו יותר מערכות יחסים שיובילו לאמון הדדי, כך נוכל לחלץ את השיח משאלות של 'כן -לא-שחור-לבן' לשאלות של 'איך'. באחד המפגשים שלקחתי בהם חלק, קיימנו קבוצות שיח בנושאים שונים, וכתבנו לכל אחת מהקבוצות תוכנית של 'איך כן'. התוצאות היו מרגשות – קבוצת הסכמות שצמחה מהשטח על בסיס אמון".

הרב חיים מרקוביץ: "דיבור טוב יכול לפתור הכול"

שיתוף פעולה שצומח מלמטה למעלה הוא מבורך, אך נשאלת השאלה אם להנהגה אין אחריות בהנעת הציר ההפוך. כמנהל אגף שד"רים באיגוד רבני הקהילות וכמי שמכהן כראש מערך הכשרות של גוש עציון, מביא הרב חיים מרקוביץ את הפרספקטיבה המנהיגותית:

"בסופו של דבר, כולנו צריכים לדעת לשבת ליד אותו שולחן ולדבר. אני חושב שעם ישראל בכללותו מסכים על הרבה יותר דברים ממה שהתקשורת גורמת לנו לחשוב. השוני לא כה מהותי, ועם הסברה טובה אנשים יבינו את זה. האחריות לקידום השיח היא של כל אחד שחפץ באחדות העם, וגם של ההנהגה – הדתית והחילונית כאחד. כולנו רוצים להמשיך לחיות פה, ואנחנו צריכים לעשות את המאמץ כדי שזה יקרה".

הרב מרקוביץ מתייחס לעניין הכשרות, שאליו נוטים לייחס הרבה מהאשמה להיווצרות השסע הדתי: "עניין הכשרות נתון לבחירתו של בעל העסק, והוא בגדר מניע עסקי – אדם שרוצה למכור מזון לציבור שומר כשרות צריך לעמוד בסטנדרטים מסוימים שמקובלים על אותו ציבור. בשביל זה יש מערך פיקוח, בדיוק כפי שיש סטנדרטים בריאותיים שלכולנו חשוב שיהיה עליהם פיקוח. אבל מי שלא רוצה למכור מזון כשר – לא חייב". עוד הדגיש הרב מרקוביץ שנושא הכשרות יכול לתרום דווקא לאחדות במקום לפילוג, שכן "אחדות תושג כאשר נוכל כולנו לשבת סביב שולחן אחד".

כמי שעוסק גם בקהילות יהודיות בחו"ל, הרב מרקוביץ מכיר היטב מחלוקות אידיאולוגיות סביב נושאים דתיים, אבל חושב שעם רצון טוב אפשר להגיע להסכמות: "אני מאמין שדיבור טוב יכול לפתור הכול. במסגרת מועצת ההסכמות יצא לי לשבת עם רב קונסרבטיבי, ששונה ממני מאוד באידיאולוגיה שלו, ודיברנו. אנחנו צריכים לדעת לדבר בינינו, כאשר טובת העם והמדינה והיכולת שלנו לחיות יחד – גם במחיר ויתורים – עומדות לנגד עינינו".

לסיכום: יש על מה לדבר

בכל הנוגע לבניית הסכמות הקשורות בשסע הדתי בחברה הישראלית, מילת המפתח היא "תקשורת". הנושא חוזר על עצמו בווריאציות שונות אצל כלל הדוברים בפאנל, על אף שהם מגיעים מרקעים ומתחומי עשייה שונים, ובכך מבהיר שמדובר בצורך אמיתי שעולה מן השטח. המלצות נוספות נוגעות לקבלת החלטות על סוגיות קונקרטיות ברמה המוניציפלית, ללקיחת אחריות של מנהיגי הציבור על המצב וליצירת מערכי חינוך והסברה בנושא, הן לצעירים במערכת החינוך והן לבעלי מעמד והשפעה ציבורית.

המפגש בין אנשים מרקע שונה במרחב מאפשר ובריא מעניק למשתתפים את היכולת להוריד את חומות ההגנה, לדבר בגובה העיניים ולהביע את הכאבים החברתיים שלהם, ומהווה את הדרך הטובה ביותר לגישור על השסעים הקיימים בחברה שלנו. כאשר הדיון משלב עיסוק קונקרטי בסוגיות בוערות, המרחק להסכמות מתקצר משמעותית. אנחנו בקונגרס הישראלי נמשיך להשקיע מאמצים כדי להוסיף ולהפגיש בין המגזרים השונים בישראל, ליצור שיח אמיתי ביניהם ולממש את החזון לבניית הסכמות בחברה הישראלית.