כשסוגיות של דת ועיר עולות גם ביחסי שכנות בשכונות ובבניינים ומשותפים, יש חשיבות מיוחדת למועצות הסכמה. אולי זו הסיבה שדווקא בחריש אין מועצת הסכמה עירונית, אלא לא פחות מארבע מועצות הסכמה שכונתיות. וזו רק ההתחלה
תל אביב וירושלים הפכו לסמל של המפגינים בעד ונגד הרפורמה המשפטית. אך בעוד ההפגנות האלה נושאות אופי ארצי, נראה שהחשש לאלימות בולט יותר דווקא במישור העירוני. מסקר שערכנו לאחרונה, עולה כי 37% מהיהודים החילונים בישראל מעריכים שהמתח הדתי בעיר שלהם עלול להגיע לכדי אלימות פיזית. גם 18% מהחרדים סבורים כך. כדי להבין קצת יותר את האופן שבו מתח עירוני מתהווה, ומהן הדרכים לפוגג אותו, שוחחנו עם מובילי מועצות ההסכמה שלנו בחריש: יעל עינהר והרב אברהם בן אסולין.
חריש: מתיחויות שנוצרו לפני שהעיר קמה
לעיר חריש יש סיפור ייחודי, שמספר גם את סיפורו של המתח הדתי בישראל. היא תוכננה במקור כעיר חרדית, עד שמחאה של תושבי האזור, שהגיעה גם לבית המשפט, מנעה זאת. בינתיים, התחילו תהליכי הבנייה והאכלוס, ואל העיר הגיעו תושבים ממגוון רחב של מגזרים וקהילות. כך, התחילה המלחמה על אופייה הדתי של העיר עוד לפני שהיא באמת קמה, והמתח הזה מלווה אותה עד היום. שיתוף הפעולה של הקונגרס הישראלי עם עיריית חריש הוא עמוק. כמי שמפעיל "מועצות הסכמה" מקומיות, שחברים בהן מגזרים שונים בערים ברחבי ישראל, פנה הקונגרס הישראלי להקים מועצת הסכמה שכזו גם בחריש. אבל לאחר ההצלחה של המועצה הראשונה, אימצה עיריית חריש את מודל ההסכמות, ובזכות התמיכה של בשנה שעברה כבר פעלו בעיר לא פחות מארבע מועצות הסכמה שכונתיות, שנהיו כוח משימה לטיפול בסכסוכים. בזכות מועצות ההסכמה, סיפר לנו ראש העיר יצחק קשת, מפלס החרדה והזרות יורד, ותושבים פחות מתלוננים זה על זה.
כמו לכל מועצת הסכמה, גם בחריש יש שני מובילים המייצגים את שני המגזרים העיקריים במחלוקת, ובמקרה הזה: החרדי והחילוני. יעל עינהר היא תושבת חריש כמעט שלוש שנים, אימא לשלוש בנות, ורכזת הקיבוץ העירוני בחריש, שהוקם על ידי גרעין של בוגרי השומר הצעיר. הרב אברהם בן אסולין הגיע לחריש עם משפחתו לפני שלוש וחצי שנים, ומאז הוא רב קהילה בעיר. נוסף על כך, הרב אברהם הוא יועץ חינוכי, מדריך הורים ומנחה קבוצות. שניהם פגשו את המחלוקות בחריש, והתנדבו לשמש מובילי מועצת ההסכמה הראשונה שקמה בעיר.
רגע לפני שנדבר על מועצות ההסכמה. ספרו לי קצת על חריש – מה מיוחד בעיניכם בעיר הזו?
יעל: המאפיין המרכזי של חריש הוא שזו עיר צעירה. כולם הגיעו לכאן פחות או יותר במקביל, וכשתושב אומר לך שהוא ותיק, אז הוא פה שבע שנים מקסימום. לכן, בשונה מערים אחרות, שבהן החלוקה לשכונות מבטאת פערים סוציו-אקונומיים או אופי היסטורי, פה אין חלוקה לשכונות וכולם גרים יחד. כמו כן, בגלל שזו עיר צעירה, אנשים מביאים לפה את החלומות והתקוות, וגם את החששות והפחדים שלהם.
הרב אברהם: היתרון של עיר חדשה הוא אדיר. זו חוויה שרותמת את האדם לפתיחות וליצירתיות ואכן יש פה קרקע פורייה לאנשים יוזמים ומובילים. עם זאת, בגלל שהעיר חדשה, זה מייצר אצל אנשים את התחושה שהם יכולים לעצב אותה כרצונם. עבור מי שרוצה להשליט את הטון שלו על השיח, החיים בסביבה המעורבת עלולים להיות מאתגרים.
איך הייחוד הזה משפיע על החיים המשותפים בעיר?
יעל: בגלל סיפור ההקמה המיוחד של חריש, ובגלל שהיא עדיין צעירה, כל הנושא של צביון העיר לא מוכרע. כל מחלוקת קטנה יכולה להקפיץ אנשים. אז לצורך העניין, חילונים שעברו לכאן ורכשו כאן דירה נלחצים כשפתאום מופץ סרטון שבו רואים שרבנים חרדים משווקים את חריש בתור "הקריה החרדית". ואותו הדבר ההפך: חרדים שעברו לפה וקיוו לצביון מסוים, יגיבו קשה כשחילונים ירצו שיפתחו פה עסקים בשבת.
הרב אברהם: בתוך תקופה קצרה יחסית הגענו ללא מעט הפגנות ומלחמות ברשתות החברתיות. כל מיני מאורעות שקרו פה, ורצונות לקבוע מדיניות מסוימת – מכל מיני כיוונים – עוררו שאלות מורכבות כמו איך לעצב את המרחב הציבורי, וכיצד ליצור שוויון. בגלל שזו עיר חדשה, הדבר העלה את סף הרתיחה.
מועצות הסכמה מקומיות: "אנחנו לא מדברים רק על רעיונות, אלא גם על דברים שקורים מתחת לבית"
יעל: בקבוצה הראשונה היה לנו תהליך מאוד משמעותי. התחלנו במשנה זהירות, וכולם היו סבלניים וסקרנים להכיר. לאט לאט, ככל שהתקדמנו, התגלעו מחלוקות קשות, והיו ויכוחים. לדוגמה, הנושא של מעמד האישה והייצוג שלה, או פתיחת עסקים ותחבורה ציבורית בשבת. מהר מאוד גילינו שהדיון בצביון המרחב הציבורי גולש לתחומים אחרים כמו יחסי שכנות, למשל השמעת מוזיקה או הכנת מנגל בשבת.
הרב אברהם: זה נכון. עלו המון נושאים לדיון, וחלקם גם גלשו לוויכוחים כמובן, אבל ברוך ה' השיח היה באמת מכבד ומכיל, גם אם לא תמיד כולם הסכימו.
איך קרה שדווקא בחריש יש יותר מועצות הסכמה מאשר בערים גדולות ממנה?
יעל: אחרי ההצלחה של הקבוצה הראשונה, העירייה אימצה את המודל הזה. ההחלטה להרחיב את זה למועצות שכונתיות הייתה של העירייה, ונולדה מתוך ההבנה שהדיונים הם קודם כול בנושא שכנות ו"חיים ביחד" שהפך לנושא דגל של העירייה. אנחנו לא מדברים רק על רעיונות, אלא גם על דברים שקורים מתחת לבית. יש שכונות שבהן זה היה יותר רלוונטי, ויש שכונות שהיה צריך קצת לשכנע: בואו נדבר על הדברים עוד לפני שהם מתפוצצים.
הרב אברהם: בקבוצות השכונתיות נוצרה היכרות טובה, על בסיס מגורים באותה שכונה ממש. אני זוכר אמירות מרגשות, כמו "אף פעם לא דיברתי עם חרדים" או "אף פעם לא פגשתי רב". אני חושב שהשיח הוא כלי מרכזי ליצירת סביבת חיים טובה יותר.
הבעיות הגדולות בפרטים הקטנים
ספרו לי על חלק מהאתגרים שפגשתם. אילו סוגיות היו קשות במיוחד?
הרב אברהם: אחד הדברים שמאוד קוממו את הציבור הוא סוגיית "מנגינות השבת". מדובר במנהג עתיק יומין שמקורו בתלמוד, והוא מקובל עד היום בריכוזים יהודיים בארץ ובחו"ל, וגם בערים מעורבות בישראל: משמיעים מנגינה של דקה או שתיים כעשרים דקות או חצי שעה לפני כניסת השבת. לחלק מהאוכלוסייה בחריש זה מאוד הפריע ויצר מחאה. המחאה הזו כשלעצמה הובילה לתסיסה, ולתחושה של רדיפה, שכן אנחנו מוקפים בכפרים ערביים, ולא ראינו אנשים שהפגינו נגד המואזינים. הפער הזה יצר מאבק ומתח בין קבוצות ומגזרים שונים בעיר. בסופו של דבר, התפתח שיח, שגילה שמצד אחד מדובר במיעוט מזערי שהתנגד למנגינות, ומצד שני שהכוונה של המנהג אינה לכפות את השבת על אוכלוסייה חילונית, אלא להכריז על כניסת השבת.
יעל: אחת המחלוקות שזכורה לי במיוחד הייתה סביב תקופת הקורונה. אחת המשתתפות הציפה שמפריעים לה בתי הכנסת המאולתרים של הקורונה, והיא שאלה מדוע צריכים כמה בתי כנסת כאלה. הדיון העלה את סוגיית נוסח התפילה השונה בין קהילות, מה שסיפק זווית ראייה חדשה.
בהקשר הזה, אחת הסוגיות שצפה בערים רבות היא הקצאת קרקע ומשאבים למבני דת. זה עלה גם אצלכם?
יעל: זה בהחלט הציף את סוגיית המשאבים העירוניים והמענה לצרכים: הרי גם לי יש צרכים. אני צריכה ספרייה עירונית, אני צריכה קאנטרי. אחרי שהפגישה הסתיימה השיחה נמשכה לתוך הלילה: איך משווים צורך דתי לצורך חילוני? אני יכולה להבין למה לאדם התורני צורך שלא נובע מהתורה יכול להיתפס כפחות חשוב. אבל גם החיים החילוניים מביאים איתם ערך, וזה לא פחות חשוב לי מהערך הדתי. השיח הגישורי הזה מאפשר היכרות, הבנה ויכולת לפגוש את האחר. וזה, כמובן, הבסיס לבניית הסכמות.
תוכלו לתת דוגמה למתודולוגיות של יישוב סכסוכים שסייעו לניהול מועצת ההסכמות?
הרב אברהם: בהחלט. למשל ההכוונה הברורה של לא לבוא ממקום שיפוטי או ביקורתי, אלא ממקום שמציג תחושות, ומגדיר רצונות ושאיפות אישיות. למשל: איך אתם רוצים לראות את העיר שלכם? מה חשוב לכם שיקרה? שיח כזה מצליח להביא להכרה באינטרסים משותפים. וכמובן, כלל חשוב: בלי להיכנס לפוליטיקה ארצית, מאוד הקפדנו על זה.
יעל: דוגמה נוספת היא שימוש במתודה של מציאת פתרונות: הצגנו את הבעיה, והיינו צריכים למפות את כל הפתרונות האפשריים, ביניהם גם הגרועים ביותר, ואלו שבחיים לא יהיו מוסכמים על אחד הצדדים. זה יצר פתח לחשיבה יצירתית. למשל, בנושא של פתיחת עסקים בשבת, אחד החברים הדתיים בקבוצה אמר "אני לא יכול להגיד שאני בסדר עם זה, אבל אם זה לא יהיה מתחת לבית שלי אני לא אלך לחפש איפה זה כן קורה". זו הייתה הדרך שלו להביא פתרון ביניים מעשי: עסקים ייפתחו בשבת באזורי תעשייה, או באזורים שבהם לא חיים דתיים.
הרגעים היפים בחיים המשותפים
מה היה הדבר הכי משמעותי בשבילכם במועצות ההסכמה?
הרב אברהם: הליווי שקיבלנו מהקונגרס הישראלי, אפשר לנו לא רק לדון בעניינים מהותיים, אלא גם להדהד את הנושא של חשיבות החיים המשותפים בחריש. הפעילות של המועצות הובילה לחשיפה ברשתות, בכתבות במקומונים, חשיפה שבזכותה הצלחתי לרתום רבנים לכל מיני קריאות ציבוריות במכתבים פורמליים שפורסמו כדי לווסת את השיח המתלהם, ולעמוד כנגד קבוצות שוליים.
יעל: לי הייתה התנסות מיוחדת להוביל מועצה של נשים בלבד יחד עם מובילה נוספת מהמגזר החרדי. למרות שהמטרה המקורית הייתה להיפגש בקבוצה כמה שיותר מעורבת, שתייצג את החברה הישראלית, הייתי פתוחה לרעיון הזה. אני אוהבת התארגנויות או קבוצות רק של נשים, לא ממקום דתי. לפעמים שיח נשי נראה אחרת בקודים שלו, ומייצר מרחב בטוח יותר. לקבוצת הנשים היה תהליך מדהים. עד היום, כמעט שנה אחר כך, אנחנו עדיין חברות. אנחנו כל הזמן מתכתבות על מה שקורה בעיר, ובכלל.
אני מבינה שחוץ מהמפגשים ומהשיח שחותר להסכמות, מועצות ההסכמה גם יזמו אירועים משותפים בעיר.
הרב אברהם: בהחלט. האירוע הכי משמעותי בעיניי היה ההפנינג הציבורי הענק "הסכמות בסוכות" שהתקיים בחג הסוכות, במתחם פארק המועצה הגדול בחריש. השתתפו בו מעל 2,000 תושבים מכלל המגזרים, עם מיתוג מדהים, חשיבה יצירתית והשקעה חסרת תקדים של הקונגרס הישראלי. במסגרת האירוע היו שלל פעילויות: בית קפה לדיונים על הנעשה בעיר, הצגת ילדים על הכרת האחר, מתחם מציאות מדומה שמעודד שיתופי פעולה בין ילדים, "עץ הסכמות" לטיפוס אתגרי, מתחם סדנאות יצירה, ומופע תיאטרון "פלייבק" על החיים של חרדים, דתיים וחילונים בעיר חריש. כל הפעילויות עסקו בחיים משותפים ובהיכרות עם האחר וזה היה אירוע מרשים מאוד.
יעל: נכון. נוסף על זה, מועצת הנשים ארגנה אירוע נוסף עם תיאטרון פלייבק שפנה לכל הנשים בחריש. הגיעו 120 נשים שמילאו את כל האולם בשולחנות עגולים. על כל שולחן הייתה מפה בצבע אחר, וכל אחת שהגיעה קיבלה פתק עם צבע, והייתה צריכה ללכת לחפש את השולחן שלה, וככה דאגנו שסביב כל שולחן יהיו נשים מרקעים מגוונים, ובכל שולחן פעילות להיכרות ושיח על חריש. ואז היה מופע פלייבק, שהיה מאוד עוצמתי. המנחה עשתה את זה מאוד ברגישות, ודאגה בכל פעם להביא מישהי מרקע אחר, כך שהיו סיפורים משני הצדדים. זה היה ערב מיוחד.
לסיום: אתם אופטימיים בקשר לחיים המשותפים בחריש?
יעל: אני חושבת שכן, צריך פשוט לבחור בזה. באופן אישי אני לא אוהבת את המשפט "חיה ותן לחיות", כי אין דבר כזה, אנחנו חיים יחד. המרחב הציבורי הוא משותף. לכן, בחרנו את העיקרון "זה נהנה וזה לא חסר" כאיזשהו מוטו, ושאלנו את עצמנו אם אפשר להגיע למצב שבו כולם נהנים, וזה לא על חשבון מישהו אחר. לא בטוח שיש דבר כזה, כי הסכמה כן דורשת פשרות, אבל אפשר לחתור למצב כזה.
הרב אברהם: מי שבוחר בחיים המשותפים יגלה שזה חווייתי לגור בסביבה מעורבת ולראות שהכול בסדר, ואדרבא, גם נותן אווירה נעימה יותר. זה נותן איזושהי חשיפה בריאה לעניין, ואפילו חווייתית. והכי חשוב: צריכים לבוא תמיד ממקום אופטימי.
