כנס פיוס של מועצת ההסכמות הלאומית כלל ארבעה מושבים מקבילים שעסקו בארבעת השסעים המרכזיים בישראל. שסעים אלה, כפי שעלו מסקר מדד ההסכמות שערך הקונגרס הישראלי, כוללים את השסע הלאומי, השסע האידיאולוגי, השסע הדתי והשסע העדתי. מה קרה כשהצדדים השונים בכל שסע פגשו את הנתונים הקשים של הסקר? במושב שעסק בשסע הלאומי שבין יהודים וערבים בישראל – עלתה תובנה ברורה: התסכול של שני הצדדים גדול, אבל הרצון לשינוי ולאחדות גדול יותר – והוא מתחיל במתן אמון. כתבה שלישית בסדרה
חברי הפאנל של מועצת ההסכמות הלאומית בעניין השסע הלאומי בישראל שונים מאוד זה מזה. מי הם החברים בפאנל? אלוף משנה במיל' שלא חושש לשים על השולחן את המחלוקות הלאומיות, אך במקביל פועל לשיתוף פעולה עם שכניו הערבים בגליל; מרצה למשפטים שהוגדרה כאחת מעשרת הצעירים והצעירות הערבים המבטיחים בישראל, שמכריזה ש"אין לכולנו ארץ אחרת"; ראש מועצה בעל תואר דוקטור שאת ילדותו עשה באוהל בנגב והיום מקדם שיתופי פעולה בין בדווים ליהודים; והמשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אליקים רובינשטיין, הדורש את הכנסת השוויון לחוק הלאום בלהט רב.
שונים? אבל גם דומים. בסוף הדיון היה אפשר למתוח קו ברור שמחבר את המשותף: כולם מאמינים, על סמך מה שהם פוגשים בחייהם האישיים, שדברים יכולים להיראות אחרת גם כאשר מדובר בשסע החריף ביותר בחברה הישראלית: השסע הלאומי.
פרופ' שחר ליפשיץ: "תוצאות הסקר קשות אך בתוכן גם המתווה לפתרון"
את הדיון במושב שעסק בשסע הלאומי הנחתה ד"ר רויטל חמי זינימן, אחראית הכשרות הגישור בתוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת בר-אילן ומנחת מועצת ההסכמות השנייה של הקונגרס הישראלי, העוסקת ביחסי יהודים–ערבים גם בימים אלה. 
לאחר שפתחה ד"ר חמי זינימן את הדיון, הציג פרופ' שחר ליפשיץ, העומד בראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי הקונגרס הישראלי, את ממצאי מדד ההסכמות בנוגע לשסע הלאומי, שאותם הגדיר כמטרידים במיוחד.
לפי מדד ההסכמות, השסע העמוק והמובהק ביותר הוא הלאומי: 82% מהמשיבים לסקר תופסים את החברה הישראלית כמפולגת בהתייחס למתח הערבי–יהודי. הפילוג הזה מבוסס על חששות ממשיים של הצדדים, שכן כ-49% מהמשיבים לסקר תופסים את האחר כאיום ממשי על הביטחון והקיום שלהם. עוד מראה הסקר שהנכונות לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים היא נמוכה, ולעומתה המוכנות לאלימות גבוהה: כ-19% מהמשיבים העידו שהם מוכנים להשתמש בכוח כדי לסלק את האחר מהחברה; המשיבים שהגדירו עצמם יהודים מוכנים לנקוט אלימות יתר בהשוואה למשיבים שהגדירו עצמם ערבים.
עם זאת, יש גם נקודת אור: לפי הסקר יש רצון לאחידות. 74% מביעים רצון ליצירת ערכים משותפים ולשינוי, והנתון המעניין ביותר הוא דווקא זה המתייחס להומוגניות יתר – היא תתגלה בהמשך הדיון כחלק מהבעיה אך גם כמתווה לפתרון: יותר מ-90% מהיהודים והערבים חברים בינם ובין עצמם. חוסר היכרות זה יעלה כאמור בהמשך המפגש כגורם לחרדה, אותה חרדה שהיכרות בין הצדדים תפחית, ובכך תסייע ביצירת בסיס איתן שעליו יהיה אפשר לבנות אמון.
פרופ' אליקים רובינשטיין: "אסור שקבינט הפיוס יישאר על הנייר"
לאחר הצגת הנתונים, פותח את הדיון השופט פרופ’ אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון (בדימוס). מעניין לשמוע את פרופ' רובינשטיין מדבר על השסע הלאומי, בין השאר לאור העובדה שהוא היה שותף בכיר לתהליכים משמעותיים ומשפיעים בחברה הישראלית ובראשם הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום עם ירדן. כמי שהחל את דרכו האקדמית בתחום המזרחנות ודובר וקורא את השפה הערבית היטב, הוא מספר על מפגשים מיוחדים שהיו לו עם קולגות בעולם הערבי ומבהיר ש"מילת המפתח היא 'כבוד' והיא עומדת בבסיס השינוי שעליו יהיה אפשר לבנות בניין גדול. זה יגיע רק בעקבות היכרות בין הצדדים". 
כיצד כבוד הדדי יכול להוליך לבניית הסכמות? פרופ' רובינשטיין מזכיר שהמשמעות הבסיסית של כבוד היא להכיר את הקווים האדומים של הצד השני: "הכבוד הוא בבסיס שמירה על הקו האדום של שתי התרבויות. עבור היהודים הקו האדום הוא קיום מדינה יהודית והכרה בה, ואילו עבור החברה הערבית הקו האדום עובר דרך שוויון הזכויות".
כאשר מתבקש פרופ' רובינשטיין לשוחח על הזווית האישית שלו בנושא, הוא נזכר במספר אנקדוטות שממחישות את אותו כבוד. כך, למשל, הוא מספר על שי שקיבל עם פרישתו מבית המשפט העליון מעמיתו השופט סלים ג'ובראן: תיק לטלית עם הכיתוב "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". עוד מספר פרופ' רובינשטיין על מחווה קטנה שביצע עבור ראש משלחת המו"מ עם הירדנים, ד"ר מג'לי, כאשר הציע להתפלל לרפואת אימו בבית הכנסת. המחווה הקטנה הזו נחרתה בזיכרונו של ד"ר מג'לי והוא סיפר עליה בספר זיכרונותיו. עוד נזכר פרופ' רובינשטיין בהערכה הירדנית לכך שהמשלחת הישראלית כללה דובר ערבית – הוא עצמו. "אלו לא רק נימוסים יפים", מדגיש פרופ' רובינשטיין, "אלא היכרות אישית עם הצד השני שמביאה תועלת ממשית בהקשר של המציאות ההמשכית".
בהתייחסותו לחוק הלאום, פרופ' רובינשטיין מביע את צערו על חוסר ההתייחסות לשוויון, למרות קיומו במגילת העצמאות, ומדגיש שהוא שמח לראות שיש רוב ישראלי שחושב כמוהו. באותו נושא, הוא מספר כיצד נחמץ ליבו במהלך בידוק בטחוני בנתב"ג כשחזה בשוני בבידוק בין היהודים והערבים בשדה, והציע שטכנולוגיה תחליף את הבידוק המשפיל וכך אותו יחס יחול על כולם באופן שווה.
הוא חותם את דבריו בקריאה לפעולה שתיישם את מסקנות הקונגרס בממשלה: "יש לקחת את האמירה הריקה בהסכם הקואליציוני על קבינט הפיוס – ולא לתת לה לשקוע אלא להוביל את התהליך. אסור שקבינט הפיוס יישאר על הנייר".
ד"ר מנאל תותרי ג’ובראן: "אין לי ארץ אחרת"
ד"ר מנאל תותרי ג'ובראן, מרצה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, זוכת פרסים בתחומים של שוויון וזכויות אדם, ומי שנזכרה ברשימת "עשרת הערבים הצעירים המבטיחים בישראל", מתגוררת בדו קיום יחסי בעיר המעורבת חיפה. לבקשת המנחה, היא מתמקדת בפן האישי של השסע הלאומי, ומספרת בכאב על הסכסוך מנקודת מבט של אימא. 
ד"ר תותרי ג'ובראן פותחת באנקדוטה על יום בילוי משפחתי בבריכה בקיבוץ נווה ים: "תמיד יש שם שירים ברקע, ובאחת השבתות השמיעו שיר אחד בערבית, ואני זוכרת את ההתרגשות של הילדים שלי וכמה זה עשה להם טוב ונעים שהם שומעים פתאום מוזיקה בערבית למרות שזה היה שיר אחד בלבד מתוך שש שעות של השמעת מוזיקה בעברית. היה לי עצוב לראות את זה, הפריע לי לראות עד כמה הם משתוקקים להרגיש חלק. העובדה שהם הופתעו משמיעת שיר בערבית במרחב שצריך להיות מרחב משותף צריכה להדאיג את כולנו".
יחסה להיעדר הזכרת השוויון בחוק הלאום ברור: "הזכות לשוויון היא זכות בסיסית מובנת מאליה. אני מסכימה עם פרופ' רובינשטיין שמדובר בבעיה גדולה למחוקק, זוהי תעודת עניות. לא זאת בלבד שאנחנו אזרחים שווי זכויות במדינה, אלא שמדובר במשפחות שנמצאות כאן מאות שנים. אני לא עוברת אורח, אני ילידה, מגיע לי לשמוע שירים בערבית במרחב הציבורי – גם לי אין ארץ אחרת", היא אומרת בכאב.
האם אפשר לאחות את השסע? ד"ר תותרי ג'ובראן סבורה שהאיחוי מתחיל בכך ששני הצדדים יראו זה את זה וילמדו לחיות יחד במרחב משותף. "ברמה האישית, לדוגמה, אני אומנם לא צמה ביום כיפור, אבל אני גם לא עושה על האש או מבשלת תבשילים עם ריח, והילדים שלי יוצאים יחד עם כל הילדים לרכוב על אופניים".
באשר לנושא השפה הערבית, היא מדגישה: "הערבית היא תרבות, היסטוריה, אומנות, היא אינה שפת טרור. חינוך דו לשוני הוא חובה, שכן האיחוי מתחיל במרחבים המשותפים, מתוך אותו כבוד הדדי, דרך הקשבה, וצריך לזכור", היא מסכמת, "שמה שלא יהיה – אנחנו חיים יחד פה".
ד"ר מוחמד אל נבארי: "להשקיע בטוב שבאנשים ולא בקונפליקט עצמו"
ד"ר מוחמד אל נבארי, ראש מועצת חורה וממייסדי "כוכבי המדבר", ארגון המחבר בין צעירים מיישובי הנגב ליצירת קהילה שתקדם שינוי ופיתוח מנהיגותי, גדל באוהל בדרום. את מקום ילדותו מגדיר ד"ר אל נבארי כ"מעניק תחושת תסכול עמוקה עם היסטוריה של תרבות שהוזנחה, ננטשה, ולא הייתה קיימת. הבדווים נמחקו מעל המפות, והכתובת הרשומה להם בתעודת הזהות היא 'שבט'. 
עם הזמן הצטברה ההזנחה והתפתחה תרבות של קורבן במקום תרבות של שינוי".
כשהחליט להיאבק בתופעה הפנים מגזרית הזו, גילה חומה גם בצד השני: "כשהגעתי למשרדי ממשלה, סיפרו לי שאי אפשר לעבוד עם הבדווים. הם בנו לעצמם פרופיל שנבנה מדיווחים בתקשורת של הבדווי כסוחר סמים וגנב, למרות ששיעורי הפשיעה במגזר קטנים מאלה שבמגזר היהודי". למרות זאת הצליח ד"ר אל נבארי למצוא שיתופי פעולה עם כל גווני הקשת הפוליטית והאזרחית במרחב הנגב: "הבנו שאי אפשר להגיע להסכמות מלאות, אבל אפשר להשקיע בטוב שבאנשים, במה שעובד, ולא בקונפליקט. המיזמים המשותפים שלנו במועצת הנגב הוכיחו לנו שאם נשקיע את מרב היכולות, נוכל לעצב עתיד טוב יותר. יש לנו 11 שותפויות עם רשויות יהודיות בנגב, הקמנו אזורי תעשייה משותפים ואפילו קבוצת ספורט משותפת".
ד"ר אל נבארי מסיים את דבריו באכזבה מהפוליטיקה: "המפלגות החברתיות הולכות ונעלמות, והמפלגות השבטיות הולכות ומתחזקות, כך שלצערי בשנה האחרונה גם ראינו בפועל את הנתון המשתקף במדד ההסכמות של הקונגרס הישראלי, שלפיו תקופות בחירות מעמיקות את השסע והפילוג. אבל עדיין אני אופטימי. אני מאמין שאם יניחו לנו הפוליטיקאים, החברה תאחה שסעים בעצמה באין מפריע".
אל"מ(במיל’) גולן ואך: "מציאות בונה חזון ולא חזון בונה מציאות"
אל"מ(במיל') גולן ואך, מנכ"ל ארגון "לב בגליל" ומפקד יחידת החילוץ של פיקוד העורף, הוא גם חבר מועצת ההסכמות השנייה של הקונגרס הישראלי, העוסקת בשסע הלאומי.
ואך מוצא בתוך השסע הלאומי שתי בעיות עיקריות: "הראשונה היא חוסר היכולת להכיל מורכבות, לדעת לכבד את האחר גם אם הוא מאוד שונה ממך, להבין שגם הוא רוצה את אותו השוויון ואותה איכות חיים עבור ילדיו, אבל גם לדעת ולהבין לעומק שהאמת שלו שונה מהאמת שלי. הבעיה השנייה היא חוסר אמון היסטורי שקיים בין שני הצדדים". 
ואך מספר על מפגשים עם ראשי מועצות מקומיות ערביים בגליל, שבהם חוסר האמון הבסיסי היה בולט, אך מדגיש שלאחר ששמים את אי ההסכמות על השולחן, אפשר להתחיל להניע תהליכים של שיתופי פעולה בפועל. ואכן, גולן הוא בעל רקורד מרשים של פרויקטים משותפים לשני הציבורים למען הגליל, וסבור שהדרך לחיות יחד היא עשייה משותפת לצד הקונפליקט: "הפיוס מתבסס על דברים מוצקים בשטח. לימוד שפה אכן יותר חשוב מלימוד נרטיב, פרויקטים פיזיים שמתרקמים הם הבסיס לבניין השינוי. פרויקטים כמו של ד"ר אל נבארי הם אלה שצריך ללמוד מהם איך ליישם שותפות אמיתית כך שהמציאות תבנה את החזון. כי מציאות בונה חזון ולא חזון בונה מציאות".
סוף דבר: שלושה צירים מרכזיים לפתרון השסע: זהות, אפליה ומפגש
פרופ' שחר ליפשיץ מסכם את הדיון דרך שלושה צירים מרכזיים לאיחוי: תיקון אפליה, כיבוד הזהות ומפגש אנושי: "עלינו לשנות את מה שבידינו, בראש ובראשונה האפליה – אנשים מושפלים ומופלים הם בבחינת פצע כואב שעלינו לרפא, בין אם מדובר באפליה בקרקעות, במשפט, בנתב"ג, בתקציבים, בשוק העבודה. לגבי הזהות, אל לנו לשטח ולרדד אותה, אלא להכיר בה, להתייחס באופן מכבד ושווה למי שנולד פה ולהוסיף עוד נדבך להיבט הלאומי שלנו, בין אם זה סמל של האחר או בית בהמנון. לבסוף, המפגש האנושי יפוגג את הדמוניות של האחר תוך היכרות, סקרנות ושיח קשוב".
אפשר לסכם ולומר שהנתונים הבעייתיים שאיתם נפתח הדיון נראים מאיימים קצת פחות כשמתגלה שקיים גם מתווה ממשי לשינוי. אנחנו בקונגרס הישראלי נמשיך לבנות בסיס של כבוד ואמון הדדי שעל גביו נוכל לבנות בהמשך גם הסכמות של ממש, בצד אי הסכמות שבצילן יהא על כולנו לחיות.
