הפסיפס הישראלי מורכב לא רק מלאומים, דתות ועדות – אלא גם מצורות התיישבות ותפיסות עולם. כן, אנחנו מדברים הפעם על התנועה הקיבוצית, אשר האידאולוגיה וצורת החיים שלה צובעות עד היום את אחת האבנים של הפסיפס הישראלי, בעיקר בגוון האדום.
הקבוצה והקבוצה הגדולה, האיחוד והמאוחד
איך הכל התחיל? זה קצת מסובך, כיוון שהיום אנחנו משתמשים בשם "קיבוץ" לשתי אידיאולוגיות שונות. "קבוצה" היא קהילה קטנה שחיה חיים משותפים. ה"קיבוץ" לעומת זאת, נוסד במטרה לאגד יחד את כל היישובים בארץ ב"קבוצה גדולה", שיתופית, שמקבלת החלטות עבור כולם, ושעל בסיסה תקום המדינה. הקבוצה הראשונה הייתה דגניה א', שהוקמה בשנת 1910. הקיבוץ הראשון היה עין חרוד, שהוקם בשנת 1921, וב-1927 הוקם גם ארגון בשם "הקיבוץ המאוחד", שבראשו עמד המנהיג הציוני הסוציאליסט יצחק טבנקין מעין חרוד. בראשית שנות החמישים התפצל "הקיבוץ המאוחד" בשל מחלוקת פוליטית חריפה בנושא המלחמה הקרה בין המערב לבין הגוש הקומוניסטי. כתוצאה ממנה, עזבו תומכי מפא"י את "הקיבוץ המאוחד" הקומוניסטית, והקימו את "איחוד הקיבוצים", שתמך במערב.
הרפת, חדר האוכל ובית הילדים – עקרונות השיתוף
בראשית דרכם, החיים בקיבוצים היו משותפים באופן מקיף. ראשית, הרכוש היה משותף: מתנות שקיבלו חברי קיבוץ נכנסו לקופה הציבורית, וכל רכישה שהתבצעה מחוץ לקיבוץ הייתה צריכה לקבל את אישורה של ועדה. נוסף על כך, מטלות המשק חולקו ברוטציה בין חברי הקיבוץ, ולא היו תפקידים קבועים. אך ערכי השיתוף והשוויון חדרו מחיי העבודה והכלכלה גם לחיי המשפחה. בחדר האוכל המשותף ישבו כולם על ספסלים מסביב לשולחנות ארוכים, ללא חלוקה למשפחות, ובחלק מהקיבוצים אף נאסר על זוגות נשואים לשבת יחד. גם הילדים גדלו בחינוך משותף, וגרו בבית נפרד עם בני גילם, מתוך תפיסה כי מוטב שיגדלו אותם מומחים לחינוך ולבריאות מאשר הוריהם.
מלח הארץ
בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, התחילה עלייה באיכות החיים בקיבוצים, שהתעשרו בקצב מהיר. לאורך אותן השנים נוצר גם ניכור רב בין הקיבוצים לבין עיירות הפיתוח שהוקמו בשכנות אליהם, בין השאר סביב חלוקת משאבים בין המועצות, תמיכה ממשלתית רבה שהוענקה לקיבוצים, ופערים באיכות החיים. כמו כן, רבים מהקיבוצים העסיקו עולים מהמעברות ומעיירות הפיתוח כשכירים, והתחילו להיתפס כמי שמנצלים את מצוקותיהם. הקיבוצים, מצידם, ראו את עצמם כקטר ציוני שפועל למען מטרות לאומיות. רבים מהבכירים בצבא, הטייסים, הלוחמים בסיירות וחברי הכנסת היו חברי קיבוצים. לכן, על אף שבשנות השישים רק 4% מאזרחי ישראל היו חברי קיבוצים, התנועה הותירה רושם עמוק על התודעה והמורשת הציונית. החיים בקיבוץ אף נכנסו לתרבות הפופולרית עם סדרות כמו "חדווה ושלומיק", "הקיבוצניקים" או הסרט "מבצע סבתא", שהפך לסרט פולחן.
משבר הקיבוצים
בשנות השמונים התחיל משבר כלכלי בקיבוצים, שנגרם מהשקעות לא טובות במהלך שנות השבעים. המשבר נוצר בעקבות חוסר התאמה של מוסדות הקיבוץ לגודל היישובים ולמגוון הדורי שנוצר בהם. לא היה זה המשבר הכלכלי הראשון של הקיבוצים, אך הפעם, בשל שינוי במדיניות הכלכלית של הממשלה, לא היה מי שיתערב לטובתם של הקיבוצים. נוסף על כך, הפער בין חברי הקיבוצים לבין החברה הישראלית, שהפכה לעירונית יותר, הלך וגדל, ובעיני הציבור הקיבוצים חדלו למלא תפקיד משמעותי בחזון הציוני ובפתרון הבעיות החברתיות בישראל. המשבר גרם להפרטה של רבים מהשירותים הקיבוציים ולפירוק או צמצום המוסדות השיתופיים.
הקיבוצים כיום
ב-2005 הגדירה הממשלה שלושה סוגים חדשים של קיבוצים, הפועלים כיום בישראל: קיבוץ שיתופי, שבו כל חבר עובד בעצמו, אך החברים חולקים את הרווחים; קיבוץ מתחדש, שמעניק לחבריו רשת ביטחון כלכלית (לפי רמת הכנסה), חינוך ושירותים; וקיבוץ עירוני, שמתקיים בתוך עיר, ומתנהל בשיתוף מלאה בנכסים, אך כל חבר בו עובד באופן עצמאי ובוחר איפה לגור בתחומים גיאוגרפיים קבועים מראש. קיימים בישראל סוגים נוספים של קומונות וקבוצות שיתופיות, אך הם לא נחשבים לקיבוצים על פי ההגדרה הממשלתית. לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2020 חיים בישראל כ-180,000 חברים ב-266 קיבוצים. הקיבוץ הקטן ביותר מכיל 90 חברים, והגדול ביותר 2,080. הקיבוץ הצפוני ביותר בארץ הוא משגב עם שעל גבול לבנון, והדרומי ביותר הוא קיבוץ אילות, שליד העיר אילת.
