תמונה ראשית השסע העדתי

כנס פיוס של מועצת ההסכמות הלאומית כלל ארבעה מושבים מקבילים שעסקו בארבעת השסעים המרכזיים בישראל כפי שעלו מסקר מדד ההסכמות שערך הקונגרס הישראלי: השסע הלאומי, השסע האידיאולוגי, השסע הדתי והשסע העדתי. מה קרה כשהצדדים השונים לכל שסע פגשו את הנתונים הקשים של הסקר? במושב שעסק בשסע העדתי שבין קבוצות אתניות בישראל עלתה תובנה ברורה: כור ההיתוך כבר לא מהווה מודל שיש לשאוף אליו והגיע הזמן לבנות נרטיב ישראלי חדש שבו לכל קבוצה יש מקום וזכות להנכחה במרחב המשותף תוך שמירה על הזהות הייחודית שלה. כתבה שנייה בסדרה

ההרכב שנבחר לפאנל של מועצת ההסכמות הלאומית בעניין השסע העדתי בישראל משקף ביחס הפוך את המציאות, אבל גם משמש מראה למציאות עתידית טובה יותר. בין המשתתפים: דוקטור למשפטים שמגדירה את עצמה כמזרחית חילונית ומקפידה על שוויון הזדמנויות עדתי, עורך דין יליד אתיופיה המשיג לקהילה האתיופית שוויון בעזרת כלים משפטיים ואחרים, יזם חברתי שגדל בלוד ועוסק כיום בהנכחת הזהות הרוסית במרחב הציבורי וגם אנשי אקדמיה כמו פרופ’ אריאל בנדור, דיקן בית הספר ללימודים מתקדמים בבר-אילן, וד"ר גלעד וינר, מנהל הקונגרס הישראלי, שהנחה את המושב.

מדד ההסכמות: חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה?

הכנס שיזם הקונגרס הישראלי נולד לאור ממצאי סקר מדד ההסכמות אשר הצביעו על שסעים שהולכים ומתרחבים בחברה הישראלית. המדד, שכולל את כל גווני החברה הישראלית, מצא כי רוב הישראלים (59%) תופסים את החברה הישראלית כמפולגת מאוד. השסע העדתי, או האתני, נתפס כשסע הפחות חריף בהשוואה לשסע הלאומי, האידיאולוגי והדתי, אך הוא בהחלט קיים.

"תפיסתית נראה שהחברה הישראלית רואה בשסע העדתי שסע פחות רלוונטי, אך כשמתחילים לצלול אל התשובות הפרטניות מגלים שהוא בהחלט נוכח", מסביר ד"ר וינר את הממצאים, ומדגים זאת בעזרת נתונים על רכישת רכב וסביבת מגורים: למזרחים, למשל, אין העדפה בולטת לגור דווקא ליד מזרחים, בעוד לאשכנזים יש העדפה לגור ליד אשכנזים. לעומת זאת, ברכישת רכב, גם מזרחים וגם אשכנזים יעדיפו לרכוש רכב מאשכנזים. למה? אין הסבר ברור.

עוד תופעה שעלתה מנתוני מדד ההסכמות היא הומוגניות חברתית: 56% מהמזרחים דיווחו שרוב חבריהם הם מזרחים, ו-44% מהאשכנזים דיווחו שרוב חבריהם הם אשכנזים.

נקודת אור העולה מן המדד היא הערכת חסר שיש לכל צד כלפי אהדת הצד שכנגד. כך, למשל, 63% מהאשכנזים הביעו רגשות חיוביים כלפי המזרחים, אך כאשר המזרחים התבקשו לנבא מה חושבים עליהם אשכנזים הם העריכו את האהדה כלפיהם בחסר בולט וסברו שרק 33% מהאשכנזים מביעים רגשות חיוביים כלפיהם. משוואה דומה, אם כי פחות דרמטית, קיימת גם בצד השני של המתרס: 57% מהמזרחים דיווחו על רגשות חיוביים כלפי אשכנזים, אך האשכנזים סברו שרק 43% מהמזרחים יחושו רגשות חיוביים כלפיהם.

עוד הדגיש ד"ר וינר כי צמד המילים "השסע העדתי" נתפס בדרך כלל כמתח בין עדות אשכנז ועדות המזרח, אך בפועל יש עוד עדות וקבוצות אתניות בישראל, והוא אף המחיש זאת בעזרת משאל שערך הקונגרס הישראלי בנוגע ליחס החברה הישראלית אל "נובי גוד", מועד שנחגג על ידי דוברי רוסית רבים בישראל, ומצא כי 48% מהישראלים רואים בו "חג עבור חלק מהישראלים".

האם ממצאי מדד ההסכמות הם חדשות טובות או רעות? ומה המשמעות שלהם בפועל בחברה הישראלית? בכך עסק המושב.

ברי רוזנברג: "אנחנו בשיאו של תהליך שבו כל קבוצה נלחמת על מקומה"

ברי רוזנברג עלה לישראל מלטביה בשנות התשעים של המאה הקודמת. הוא גדל תחילה ברמת גן ומשם עברה משפחתו ללוד. כיום מנהל ברי את מיזם "דיבור אחר", שנועד להשפיע על השיח המקוון בישראל במטרה לקדם את השותפות בין הקהילות השונות בחברה הישראלית, תוך הכרה בעושרן התרבותי. ברי הוא אף ממייסדי "הבריגדה התרבותית", עמותה של ישראלים דוברי רוסית שנועדה להנכיח את הזהות הרוסית במרחב הציבורי בישראל.

ברי מתחיל את השיחה בהסתייגות מההגדרה "שסע עדתי". בעיניו, שסע עדתי הוא מושג פסול ששורשיו נעוצים בימים שבהם הוגדרה החברה הישראלית "כור היתוך". לטענתו, ההגדרה של "שסע" נובעת מקיומה של קבוצה שלטת על חשבון קבוצות מיעוט חלשות, שלכאורה נפרדות ונבדלות ממנה, זאת במקום לראות את החברה כפסיפס.

תובנה זו תקבל בהמשך משנה תוקף אצל שאר משתתפי הכנס ומדגישה את ההיבט של פרדיגמת שינוי המציאות: "החברה עברה תהליך מעניין. אנחנו נמצאים בתקופה טובה, שיש בה קבוצות רבות שמנסות לעצב את הסיפור בעצמן ולא נותנות למישהו להכתיב אותו עבורן", מדגיש ברי וחוזר שוב אל חשיבותו של הפסיפס התרבותי על חשבון כור היתוך. בהתאם, ברי אף אינו נבהל מהנתונים בסקר שהצביעו על הומוגניות יתר בקרב העדות: "לא תמיד צריך להיות ביחד, אנשים אוהבים להיות עם אנשים שדומים להם וזה בסדר". עם זאת, חשוב שיהיה ייצוג הוגן בכל מוקדי הכוח של המדינה: במערכת המשפט, בתקשורת, באקדמיה. דוגמה לכך מביא ברי מטקס הדלקת המשואות שנערך השנה וחיבר לסיפור הישראלי את סיפורם של יוצאי צפון אפריקה, וכהגדרתו של ברי: "אנשים ראו את סבתא שלהם מדליקה משואה ביום העצמאות".

איך האופטימיות הזו מסתדרת עם ממצאי מדד ההסכמות? ברי מסביר: "אנחנו בשיא של תהליך שבו כל קבוצה בחברה הישראלית נלחמת על המקום שלה, כולם פוחדים מכולם וקצת בצדק. אנחנו לקראת דיון מעמיק ומשמעותי על הסיפור הישראלי החדש וזו המשימה הגדולה שלנו היום כחברה".

בהמשך הערב, כאשר עולה לדיון השאלה על תפקידה של מערכת המשפט בכל הנוגע לאפליה עדתית, ממליץ ברי שלא לתת למערכת המשפט מקום מרכזי מדי בתהליך: "מדינת ישראל התמכרה למערכת המשפט שלה. לא כל בעיה חברתית אפשר וצריך לפתור בבית המשפט. בג"ץ הפך להיות מקום פוליטי, ומה שאנחנו באמת צריכים זה את בג"ל: בית דין גבוה ללחיות יחד”.

ד"ר מיטל פינטו: "האפליה קיימת גם בעליון, מקום שאמור להיות חוד החנית של השוויון"

ד"ר מיטל פינטו, בת להורים יוצאי מצרים שנולדה בבת ים, היא מרצה למשפטים במוסדות אקדמיים רבים בישראל. בדומה לברי, היא סולדת מהשימוש במילה "שסע" שמניחה משהו שלילי: "אני מעדיפה את הביטויים: ריבוד קבוצתי, גיוון וזהויות תרבותיות שונות".

כאשר נשאלת ד"ר פינטו היכן פגשה באופן אישי את הפער העדתי, היא מציינת את ההגעה לאקדמיה כנקודת מפנה: "עד שהגעתי לאקדמיה לא פגשתי בשסע. כן, היו פערים סוציו-אקונומיים ביני ובין חברים שלי אבל הם לא היו קיצוניים. כאשר הגעתי לאוניברסיטה ראיתי סביבי את חוסר הייצוג של קבוצות שונות באוכלוסייה". גם כיום, כמרצה, פוגשת ד"ר פינטו בעיקר אשכנזים שמתעניינים בקריירה אקדמית לאחר התואר הראשון.

כאשר הגיעה ד"ר פינטו להתמחות בבית המשפט העליון הפך הפער לבולט עוד יותר, כאשר גילתה שמי שמגיע להתמחות בבית המשפט העליון הם בעיקר אשכנזים: "וזה המקום שאמור להיות חוד החנית של שוויון חברתי", היא מדגישה.

את הדוקטורט שלה סיימה ד"ר פינטו באוניברסיטת טורונטו, מקום שחיזק את תפיסת העולם הרב תרבותית שלה מעצם העובדה שהוא "אחד המקומות היותר מגוונים מבחינה תרבותית, בוודאי לעומת האקדמיה בישראל".

בסיום דבריה מספרת ד"ר פינטו על הדרכים שהיא עצמה נוקטת כדי לעודד ייצוג במרחב הציבורי של קבוצות שונות: "שמרתי על שם המשפחה שלי לאחר הנישואים, במטרה להנכיח עבור סטודנטים שם משפחה אחר, זאת כיוון ששם המשפחה של בעלי הוא אשכנזי. כמרצה, אני מעודדת אנשים ונשים מקבוצות שונות להמשיך לתואר שני ולדוקטורט, וכשאני מחפשת עוזרי הוראה ומחקר, אני מתחשבת קודם כול בכישורים, כמובן, אבל כשיש הרבה מועמדים טובים באותה רמה, צריך לקחת את אלה שאין להם מספיק ייצוג".

עו"ד איציק דסה: "חוסר ההכרה ביהדות אתיופיה הוא פגיעה בציפור הנפש שלה"

עו"ד איציק דסה, מנחה אקדמי של הקליניקה לקידום שוויון בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, דוקטורנט ואקטיביסט חברתי שבאמתחתו ניצחונות משפטיים לא מעטים, מתייחס תחילה למערך הסיבות העומד בבסיס הפגיעה בקהילת יוצאי אתיופיה: "ב- 1973, הרב עובדיה יוסף קיבל החלטה להכיר ביהדות אתיופיה. אבל להחלטה הזאת, שהיא מהמוצדקות בהתחשב בעובדה שיהדות אתיופיה שמרה באדיקות על יהדותה משך אלפי שנים, הציונות הדתית התנגדה ושר הפנים דאז הכשיל את יישום החלטת הרב. חוסר ההכרה ביהדות אתיופיה היה פגיעה בציפור הנפש שלה".

כאשר עולה לדיון הנושא של זירת המשפט ככלי לייצוג הולם ולמניעת אפליה, מדגיש עו"ד דסה את כוחה של המערכת המשפטית במאבקים מעין אלה: "אני שמח שיש שופטים בירושלים, זו נקודת אור שיש לטפח אותה. לאורך השנים רואים שהפסיקות היו לטובת אוכלוסיות מוחלשות והיטיבו עם קהילת יוצאי אתיופיה".

עם זאת, עו"ד דסה מסכים שלא די במערכת המשפטית ליצירת שינוי חברתי: "רק כאשר יהיו אנשים בעמדות כוח ובמשרות בכירות האפליה תיעלם, וחברי הקהילה ירגישו שנוהגים בהם כפי שצריך". נוסף על כך מזכיר עו"ד דסה את חשיבותו של החינוך: "חלק מהפערים נובעים מחוסר היכרות, והסטריאוטיפים מהווים חסם. לכן המפגשים הבלתי אמצעיים הם חשובים".

עו"ד דסה אף מדגיש את חשיבותה של הסבלנות: "אנחנו מתחילים להגיע לייצוג הולם אחרי מאמצים רבים, ואנחנו לקראת השוויון בחינוך. הדברים האלה לא קורים בן לילה".

פרופ’ בנדור: "אנחנו מכחישים אותו ומפחדים ממנו גם יחד – השד העדתי"

פרופ' אריאל בנדור הוא דיקן בית הספר ללימודים מתקדמים באוניברסיטת בר-אילן ופרופסור למשפטים בה. הוא גם  חבר הוועד המנהל של הקונגרס הישראלי. ההיבט שדרכו הוא בוחן את השסע הוא הבעיה המחקרית שבבסיסו הוא משווה את השסע האתני לשסעים אחרים בחברה, ומדגיש כי לשסע העדתי אין תוכן ממשי וכי הסיבות לקיומו אינן ברורות, ולכן הוא מכנה אותו "חסר מהות, כזה שאין מה לדון בו, ודווקא בשל כך הנתונים בנושא מדאיגים. לאחוזים ניכרים מקבוצות אתניות יש דעה רעה על הקבוצה האחרת והם מבקשים להיבדל ממנה".

בהמשך דבריו הוא מסביר כי אנחנו נמנעים מלכתחילה לחקור את הנושא בגלל אי הנעימות הכרוכה בו. אנחנו מכחישים אותו או מפחדים ממנו אבל לא מתעמתים מולו. הוא ממשיך ומציין שבדק במאגר פסקי דין את המונח "אפליה עדתית" וגילה עד כמה נדירים המקרים שבהם בתי המשפט משתמשים במונח זה, מה שמעיד על כך שבפועל, ובניגוד לשסעים אחרים, הדבר לא מגיע לפתחו של בית המשפט בסוגיות קונקרטיות. את המצב הייחודי שבו נמצא השסע העדתי מגדיר פרופ' בנדור כהכחשה וכפחד בנוגע לשד העדתי בעת ובעונה אחת.

עוד מדגיש פרופ' בנדור את הצורך במחקר על הנושא, למרות רגישותו בעידן הפוליטיקלי קורקט: "האוניברסיטאות אינן בודקות ולא אוספות חומרים מתוכן לגבי מי שממשיך ללימודים מתקדמים בפילוח עדתי רק מטעמי פוליטקלי קורקט". ההימנעות הזו בעוכרינו, מציין פרופ' בנדור, כיוון שאנחנו צריכים לדעת יותר, לחקור מה מייחד סביבות שאין בהן אפליה או שהאפליה בהן פחותה, כמו הצבא, ורק אז נוכל לבחון דרכים כדי להתמודד עם הבעיה. "יש להסתכל לשד העדתי בעיניים", מסכם פרופ' בנדור, "להציף את הפערים ולחטא אותם באור השמש”.

סיכום: בתחילתו של תהליך ההחלמה

ד"ר וינר מסכם את המפגש באמירה כי זהו סוף של מפגש שמהווה התחלה של משהו חדש. ההסכמה של חברי הפאנל על חשיבות הייצוג והנכחת זהויות שונות במרחב הציבורי היא חד משמעית. בין אם באקדמיה, בחינוך, בתקשורת או בבית המשפט, הזכות להיות שייך לקבוצה אתנית ולקבוצה רחבה יותר מבלי לוותר על הזהות, המסורת והערכים של התרבות הייחודית שממנה באנו ולזכות לייצוג שלה במרחב הציבורי היא בבסיס תהליך ההחלמה של החברה. הקונגרס הישראלי כבר החל להפגיש בין המגזרים השונים בישראל, בדיוק כדי לבנות את אותו פסיפס נדרש, ואנחנו מבטיחים להמשיך בפעילות זו גם במישור העדתי.

שיתוף ושליחה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד במגזין

מי אנחנו?

הקונגרס הישראלי הוא מיזם משותף של אנשי אקדמיה, עסקים ופעילים בולטים בציבוריות הישראלית, שהוקם במטרה לתת מענה לאתגר המרכזי של החברה הישראלית כיום: המתח המתמשך בין זהותה היהודית לזהותה הדמוקרטית של המדינה. אנו מאמינים כי המפתח לגישור על המתח היסודי הזה הוא תהליך ציבורי רחב היקף של בניית הסכמות.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השסע האידאולוגי

הזווית המחקרית: ד"ר יוליה שטנגר אלעד, המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.

תמר אסרף : דוברות מועצה אזורית בנימין, חברת מועצת ההסכמות השניה.

סא"ל (במיל') ספואן מריח: מנהל תכניות בקרן לידידות, חבר מועצת ההסכמות השניה.

הרב ד"ר דניאל רוט: מנהל מוזאיקה, היוזמה הדתית לשלום, חבר מועצת ההסכמות השניה.

פרופ' אסא כשר: חתן פרס ישראל לפילוסופיה וחבר פורום מייעץ של הקונגרס הישראלי.

מנחה: עו"ד בל יוסף, המנהלת האקדמית של המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן.