יוסי ואסה

מי שקשור לעסקי חיי הלילה ודאי יודע שיום ראשון בערב הוא יום חלש בסצנת הברים והפאבים. הבליינים עייפים מהחגיגות בסוף השבוע ועדיין לא התעוררו כדי להתחיל שבוע חדש של בילויים. אבל אם הייתם עוברים ליד בר הנייניש בפתח תקווה ביום ראשון שגרתי בשלהי אוגוסט, הייתם רואים מקום עמוס לעייפה בבליינים בגילים שונים וממגזרים שונים.

הסיבה: הפתיחה של סדרת אירועי "מסכימים על הבר": סדרת אירועים בהם ישראלים, חברי קהילת "מועצת העם" של הקונגרס הישראלי, נפגשים על כוס בירה כדי להכיר חלקים שונים בחברה הישראלית.

יוצאי אתיופיה: הישראלים רוצים להכיר אותם יותר

סקר שערכנו על קהילת יוצאי אתיופיה בישראל גילה פערי ידע ותפיסות משמעותיים בציבור הישראלי גם לגבי מורשת יהדות אתיופיה וגם ביחס לאתגרים שאיתם מתמודדת קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. אי היכרות וחוסר הבנה של אתגרים הם חסם משמעותי בפני בניית הסכמות. הנתון האופטימי: כאשר שאלנו באותו סקר על רצון ללמוד עוד על יוצאי אתיופיה בישראל, התוצאה הייתה חד משמעית: 85% מהמשיבים לסקר הביעו רצון ללמוד עוד.

זו הסיבה שהאירוע הראשון בסדרה נגע לשסע העדתי, ולאתגרים העומדים בפני קהילת יוצאי אתיופיה. במוקד הערב עמד יוסי ואסה, יוצר וכוכב הסדרה "נבסו", זוכת האמי הבינלאומי לקומדיה הטובה ביותר, שדרך סיפורו האישי חשף רבדים פחות מוכרים של יוצאי אתיופיה בישראל.

אותו סיפור בהרבה פורמטים או: איך הפכתי ליוסי ואסה

שנים לפני שפרץ לפריים-טיים הישראלי עם הסדרה "נבסו" עסק יוסי בתיאטרון, כתב מחזות והופיע בברודווי, יצר מערכונים סטיריים ופרסם יחד עם אשתו, ירדן, ספר קומיקס אשר זכה בפרס לספרות על שם דבורה עומר. "יש אנשים שמספרים הרבה סיפורים באותו פורמט", מסביר יוסי. "אני מספר את אותו סיפור בהרבה פורמטים שונים". הסיפור הזה – מבוסס על סיפור אמיתי: הדרך שעשה מהכפר הקטן באתיופיה ועד השטיח האדום בניו יורק.

"הרבה רואים אותי ברחוב וקוראים לי נבסו", פותח יוסי את הרצאתו בחיוך, "אבל לפני נבסו הייתי יוסי, ולפני יוסי הייתי ואסה. כשעלינו לארץ לא היו לנו שמות משפחה. לכן החליטו במשרד הקליטה והעלייה בנתניה שהשם של האחרון שנפטר בשושלת המשפחתית  יהפוך להיות שם המשפחה של העולים הטריים. הבעיה הייתה שאני נקרא על שם סבא רבא שלי, ואסה, שהיה גם האחרון שנפטר בשושלת המשפחתית".

"המצב שנוצר היה בעייתי", ממשיך יוסי, והחיוך הקבוע ממשיך ללוות את דבריו. "במצב החדש שנוצר קראו לי ואסה ואסה". לאחר אתנחתא קומית הוא מוסיף: "איזה באסה", והקהל פורץ בצחוק.

כיצד הפך ואסה ואסה ליוסי ואסה? גם כאן מציג יוסי סיפור משעשע: "אחרי חודש שבו הסתובבתי אבוד כ-ואסה ואסה, הגיע לנתניה 'מחלק השמות' – אדם ממשרד הקליטה והעלייה שעלה על ההסעה של הילדים מביה"ס וחילק שמות ישראליים לילדים האתיופים: אברהם, אברהם, אברהם ואברהם". הדברים נאמרים בחיוך, והקהל צוחק עם יוסי. אבל זהו צחוק שמעורב בכאב, הומור עצמי שמציג בצורה המיוחדת ליוסי את החיים, הקשיים והאתגרים שליוו את יוצאי קהילת אתיופיה בתהליך הקליטה וההתערות בציבור הישראלי.

"בכל מקרה, אני לא רציתי להיות אברהם", מסיים יוסי את סיפורו. "רדפתי אחרי מחלק השמות וגיליתי שקראו לו יוסי, אז השתלטתי לו על השם. ככה הפכתי ליוסי ואסה".

יוסי ואסה
"אין הומור בלי כאב. זה כואב למישהו". יוסי ואסה.

"חשבתי שחג פורים הוא מחווה ליוצאי אתיופיה"

לאחר שיוסי פורש בפני הקהל את סיפורו האישי, הקשיים, האתגרים, וההצלחות, מהקהל עולה שאלה מתבקשת: יוסי מדבר על מקרים מצחיקים שהתרחשו בתהליך הקליטה בישראל ובחייו האישיים כיוצא אתיופיה, אבל בעצם הסיפורים האלה מקפלים בתוכם גם הרבה כאב.

"זה הסיפור של החברה הישראלית", אומר יוסי בפשטות. "אנחנו מדינה של עולים אז כל מי שאתם רואים סביבכם עשה את זה. אין ספק, הגירה זה דבר קשה ובהתחלה הרגשתי בדידות מאוד גדולה. הייתי צריך לשכוח את מה שהיה ולהתרגל מהר מאוד לחיים החדשים. אבל יש בהגירה גם רבדים מצחיקים. גם אפרים קישון כתב על הצד המצחיק שיש במעבר הזה בין תרבויות, בין ארצות".

עוד זיכרון חזק שמשתף יוסי עם הקהל הוא המפגש הראשון שלו עם חג הפורים, שלא היה מוכר באתיופיה. "קצת אחרי שהגענו מהכפר הקטן באתיופיה לנתניה, חגגו בארץ את פורים, וזו הפעם הראשונה ששמענו וראינו את החג המוזר הזה. צריך להבין, זה חג כיפי – ובאתיופיה נתקענו רק עם הצומות", צוחק יוסי וממשיך: "בהתחלה חשבתי שכל הקרנבל ברחוב היה לכבודנו – הרי גם אנחנו התלבשנו מוזר, אז אולי ערכו לכבודנו מסיבת תחפושות כדי שנרגיש בנוח".

את החוויה הזו הפך יוסי לסיפור, ממש באופן מילולי. יחד עם אשתו ירדן יצרו השניים רומן גרפי (ספר קומיקס) על חג הפורים הראשון של יוסי בארץ. "בזכות היצירות שלי, ובעיקר בזכות ספר הקומיקס, יש לי תמונות ילדות. אשתי פשוט ציירה את הילדות שלי".

"אני הייתי מגן על השוטרים מאשתי": הומור כמנגנון הישרדותי

"אין בדיחה טובה בלי קצת כאב", קובע יוסי, ומספר על חייו לצד אשתו ירדן: "בהיריון הראשון שלה עברנו דירה ובשכונה החדשה גרו רק לבנים. אשתי התמזגה שם מצוין אבל אני התבלטתי מאוד. לא פעם שוטרים שהיו רואים אותי בשכונה היו עוצרים אותי ומעכבים אותי. אשתי הייתה מגוננת עליי בתוקף עד שזה הגיע למצב שאני הייתי צריך להגן על השוטרים מפניה. אגב, מקרים אלו היו ההשראה לסצנת הפתיחה של נבסו".

טענות לגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, בפרט מצד משטרת ישראל, הן לא דבר חדש בציבוריות הישראלית. כך, למשל, במשאל שערכנו בקונגרס הישראלי כדי לברר את הנושא, התקבלה תמונה חד משמעית: קיימת בישראל גזענות כלפי יוצאי אתיופיה: 74% מהישראלים סבורים שהחברה הישראלית מתייחסת בגזענות ליוצאי אתיופיה, 63% מהמשיבים ציינו שנתקלו באופן אישי בביטויי גזענות כלפי יוצאי אתיופיה ו-69% מהמשיבים מסכימים שהגזענות כלפי יוצאי אתיופיה משמעותית יותר בהשוואה לגזענות כלפי עולים מארצות אחרות.

בנוגע למשטרת ישראל, שאליה הופנו טענות משמעותיות יותר, קיימת הסכמה של 65% בקרב המשיבים הישראלים כי המשטרה מתנכלת ליוצאי אתיופיה, וכן הסכמה של 93% בקרב המשיבים יוצאי אתיופיה.

גזענות כלפי יוצאי אתיופיה

מי שליווה את המשאל וגם נכח בהרצאתו של יוסי הוא עו"ד איציק דסה – מייסד הארגון "טבקה" והקליניקה לקידום שוויון באוניברסיטת בר-אילן, שהוא גם דוקטורנט בפקולטה למשפטים באונ' בר-אילן וחבר מועצת ההסכמות של הקונגרס הישראלי. שאלנו את איציק מהי התרומה של ערב קליל שכזה למטרתו המרכזית של הקונגרס הישראלי: בניית לכידות בחברה הישראלית.

"התרומה של מועצת העם והקונגרס הישראלי היא בהפגשת חלקים שונים של האוכלוסייה הישראלית זה עם זה", אומר איציק. "מפגש והיכרות עם דמויות כמו יוסי מובילים לפיתוח חוסן חברתי חזק יותר. לראות את האנשים מגיעים, מקשיבים, מבינים ונהנים – זה מרומם את הלב".

מסכימים על הבר: צעד נוסף בכיוון הנכון

"זו אחת ההרצאות הכי כיפיות שהיו לי בחיים", מסכם יוסי לקול מחיאות כפיים סוערות. "תודה לקונגרס הישראלי שיזם את האירוע הזה, אירוע שנותן לי תקווה: אנשים החליטו לצאת הערב מהבית, כדי להכיר, להתחבר ולשמוע עוד סיפור בפאזל הישראלי, שאני חלק ממנו. זה דבר מרגש מאוד".

עם שוך מחיאות הכפיים וסדרת צילומי הסלפי, שוחחנו עם מספר חברי "מועצת העם" שהשתתפו באירוע, וקיבלנו תשובות מרגשות. האחד מציין שלא ידע שהסיטואציות ב"נבסו" מבוססות על מקרים אמיתיים שמתרחשים בקרב יוצאי אתיופיה בישראל, האחרת מתחברת לסיפורי העלייה, וקבוצות של צעירים נשארות לשבת בבר ולשוחח על יוצאי אתיופיה ויחס החברה הישראלית כלפיהם.

יש הרבה מה לתקן ביחס החברה הישראלית והממסד הישראלי ביחס ליוצאי אתיופיה, אך היכרות בסיסית ואנושית היא הכרח מיידי. אנחנו נמשיך לארח את יוסי ואומנים אחרים באירועי "מסכימים על הבר" נוספים ברחבי ישראל. אם חשוב לכם לחבר את הפאזל הישראלי ולבנות הסכמות חברתיות בישראל – הצטרפו אל "מועצת העם", ותוכלו להירשם למגוון הפעילויות שלנו. בירה ראשונה עלינו.

שיתוף ושליחה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print
לוגו

עוד במגזין

לוגו
דילוג לתוכן