עו

עו"ד איציק דסה, הראשון מבני העדה האתיופית שהוסמך כעורך דין בישראל, הקים את הארגון "טבקה" שמשמעותו באמהרית היא "עושה צדק", שבאמצעותו הוא מבקש לקדם שוויון, סובלנות והסכמות בחברה הישראלית. נוסף על כך, ייסד את הקליניקה לקידום שוויון באוניברסיטת בר-אילן, ומשמש דוקטורנט בהווה וחבר מועצת ההסכמות של הקונגרס הישראלי.

בריאיון שערכנו עימו, ביקשנו להבין כיצד רואה עו"ד דסה את החברה הישראלית, האתגרים העומדים בפניה והדרך לגשר עליהם. בפועל, קיבלנו לא רק תשובה לשאלה הזו, אלא גם היכרות עם העולים מאתיופיה, על האתגרים והמכשולים שניצבים בפניהם ובפני שאר העולים החדשים בישראל.

"תעשו לי טובה, תבדקו מדי פעם שאני עדיין חי"

איציק (יצחק) דסה גדל בבית אתיופי מסורתי ומכובד. סבו היה קס – מנהיג רוחני בקהילה האתיופית, ואילו אביו ועבד בארגון אורט העולמי שעסק בהקמת בתי ספר יהודיים בכפרים שבהם התגוררו יהודים. כילד, למד בבתי ספר פורמליים, ורכש ידע והשכלה בדומה לילדים שחיו במדינות מערביות. חייו באתיופיה היו טובים, הוא לא ידע מחסור, אך למרות זאת – בצעד אמיץ ואסרטיבי מאוד, החליט לעלות לישראל כשהוא בן 13 בלבד.

איציק, כיצד מקבלים החלטה נחרצת כזו בגיל 13?

מובן שהיום, כשאני מסתכל לאחור בראייה מפוקחת, אני לא מצליח לעכל את גודל המסע וגודל ההחלטה שלקחתי וזה נראה לי אפילו סוג של משיחיות, אבל באותו זמן זה היה נראה לי טבעי מאוד. תראי, יהודי אתיופיה תמיד חיפשו דרכים להגיע לארץ. כל צעיר אתיופי מתחנך על ברכי הוריו שאנחנו חיים על זמן שאול באתיופיה, אנחנו לא שייכים לשם ויום יבוא ונעלה לארץ ישראל. זאת הייתה הכמיהה של כל יהודי אתיופיה, וזה גם המקור של חג הסיגד – שבו מציינים את הכיסופים לציון.

מה כלל המסע הזה לישראל?

בתקופה שעליתי לארץ, ערוץ הבריחה היחיד היה דרך סודן, כאשר חיל האוויר הישראלי סייע בשלב הסופי של הכניסה לישראל. זה כמובן היה כרוך בסכנות רבות, כיוון שהשלטונות לא אפשרו לנו לצאת והמסע כולו נעשה בחשאיות. דוד שלי, שהבין שיש דרך להגיע לארץ ישראל, החל להעביר קבוצות של צעירים ולהעלות אותם לארץ. באחת הפעמים שהגיע לכפר כדי לקחת קבוצת אנשים, אמרתי לו "אני רוצה לבוא איתך". הוא לא חשב שאני אצליח לשרוד את המסע, וסירב. כשראיתי שהוא מתנגד, אמרתי לו "או שאתה לוקח אותי או שאני מסגיר אותך לשלטונות".

קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית

 

זאת אמירה אסרטיבית מאוד עבור נער צעיר.

לא התכוונתי באמת להסגיר אותו, אבל הייתי חייב לשכנע אותו שאני נחוש בדעתי כדי שייקח אותי. לאחר משא ומתן שלו עם סבי, הוא הסכים, וכך התחלתי במסע לארץ ישראל. עזבתי את אתיופיה והגעתי עד סודן כשאני מלווה בדוד שלי, ושם נפרדו דרכינו – הוא חזר אחורה כדי להביא את בני משפחתו, ואני נותרתי עם אנשים נוספים שרצו להגיע לארץ.

איך התייחסו אליכם בסודן?

מובן שלא יכולנו לספר את האמת, כיוון שבסודן אסור להסגיר את יהדותך. אז סיפרנו שאנחנו בורחים מידו הרודנית של שליט אתיופיה דאז, מנגיסטו היילה מריאם, וכך נשלחנו למחנה אוהלים. היו לנו מים עכורים לשתייה, וקיבלנו בכל יום מעט מרק וחתיכת פיתה. הפכנו לכחושים וחלשים מאוד. הרגע שהכי זכור לי ממחנה האוהלים היה כשהייתי עייף ורציתי לישון קצת, ופתאום עלתה בי מחשבה שאני עלול לא להתעורר. ברגע אחד של הבנה בוגרת אמרתי לחברים שלי "תעשו לי טובה, תבדקו מדי פעם שאני עדיין חי".

למזלנו, יומיים לאחר האירוע הזה התקיים מבצע חשאי של חיל האוויר, וכך זכיתי לעלות לארץ.

"אם תצליח – זאת תהיה הצלחה של כל הקהילה האתיופית"

בארץ, נשלח איציק לפנימייה דתית בשם "תו"ם" (תורה ומלאכה), שלא היה אפשרי לגשת בה לבגרויות. הוא שובץ בכיתת עולים, ומהר מאוד החל להשתעמם, והחל להילחם כדי להגיע לבית ספר טוב יותר.

מה עשית כדי לעבור בית ספר?

הגעתי עד למנהל הפנימייה ושכנעתי אותו לעזור לי להיבחן לבית הספר "ימין אורד", אבל גם שם הייתי צריך להילחם. הייתי כבר בכיתה י'. והמנהל החדש הציב בפניי שתי אופציות: או להצטרף לבני הגיל שלי בכיתת עולים, או להצטרף לכיתה ט' רגילה. אני עניתי: "לא זה ולא זה. אני רוצה להיכנס לכיתה י' רגילה". הייתי מאוד אסרטיבי, ואחרי משא ומתן הוא נכנע ואמר לי: "אין בעיה, אבל תדע שיהיה לך מאוד קשה". אכן היה קשה מאוד כיוון שהעברית שבפי הייתה דלה מאוד, אבל היו בדרך אנשים טובים שעזרו לי, ואותם אני זוכר לטובה.

ובשלב הזה כבר "עלית על הגל"?

היה יותר קל, אבל גם בצבא הייתי צריך להוכיח שאני יכול. זה התחיל מזה ששיווקו לי את מג"ב כיחידה קרבית – שזה מה שרציתי לעשות, והמשיך בסינון לקורס חובשים, כאשר רופא היחידה אמר לי: "אם אתה תצליח – זאת תהיה ההצלחה של כל הקהילה האתיופית ואוכל לשלוח עוד אתיופים לקורס חובשים, ואם תיכשל – לא נוכל לשלוח עוד אתיופים לקורס". אני מניח שהוא התכוון לדרבן אותי, אבל זאת הייתה אמירה לא פשוטה ששמה עליי מטען נפשי כבד. בסופו של דבר הצלחתי, והפכתי להיות החובש האתיופי הראשון.

קרדיט ללשכת העיתונות הממשלתית
קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית

 

אז העדה יושבת על כתפיך בקורס חובשים, ומאוחר יותר – גם בלימודי משפטים?

היה לי מזל, כי בשנה שבה נרשמתי ללימודים נפתח פיילוט שסייע ליוצאי אתיופיה ללמוד מקצועות כמו פסיכולוגיה, כלכלה ומשפטים. הייתה רק הקצאה אחת לסטודנט אתיופי בפקולטה למשפטים של אונ' חיפה, ולשמחתי – זכיתי בה. וכן, גם בשלב הזה של חיי שמעתי את המשפט הקבוע – הצלחתך או כישלונך הם ההצלחה או הכישלון של כל הקהילה האתיופית. הרגשתי שמסתכלים עליי בזכוכית מגדלת, וזה לא היה פשוט.

"הקונגרס הישראלי עוזר לקבוצות השונות בחברה הישראלית להכיר זו את זו"

את האתגרים הרבים בדרך עבר עו"ד דסה בהצלחה, על אף המשקל הרב שהונח על כתפיו. לאחר שהוסמך כעו"ד האתיופי הראשון בישראל, הקים את ארגון "טבקה" ואת הקליניקה לקידום שוויון באונ' בר-אילן, למד תואר שני בארה"ב, וכיום הוא עוסק בכתיבת דוקטורט בנושא הבחנה מקדמת, בהנחייתו של דקן בית הספר ללימודים מתקדמים באוניברסיטת בר-אילן, פרופסור אריאל בנדור. נוסף על עשייתו האקדמית, הוא פעיל חברתית ונמצא בחזית המאבק לשוויון של הקהילה האתיופית בישראל.

איציק, מהי "הבחנה מקדמת" העומדת במרכז עבודת הדוקטורט שלך?

זהו מונח מקביל למונח "העדפה מתקנת" שאני אישית פחות מתחבר אליו, כיוון שבתוצאה שאליה מכוונים אין העדפה או תיקון. זה לא שלוקחים מישהו לא מתאים למלא תפקיד מסוים ומעדיפים אותו על פני אחרים, אלא יוצרים באופן יזום פעולה שתקדם שוויון של קבוצות מוחלשות ותצמצם פערים. גם החוק מתייחס לייצוג הוגן, ולא להעדפה מתקנת.

מה הביא אותך לחקור את הנושא?

למעשה, זה מה שעשיתי כל חיי הבוגרים. כאשר הקמתי את "טבקה" הבנתי שעל אף שתהליך הקליטה של יהודי אתיופיה היה בסך הכול בסדר, ישנם קשיים שהם נתקלים בהם כמו הסתגלות למנטליות של מדינה מפותחת או הכרת הזכויות הבסיסיות שמגיעות להם. כללי המשחק שונים לחלוטין ממה שהם מכירים באתיופיה, ולכן הפעילות שלנו מתמקדת בייצוג משפטי ובסיוע במיצוי זכויות, ונוסף על כך אנחנו גם דואגים להשלים פערי מידע וידע, ולהכשיר אנשים איכותיים כדי שיגיעו לעמדות השפעה וקבלת החלטות.

איך מקדמים אנשים לתפקידים משפיעים?

אחד הפרויקטים שהקמנו נקרא "רקיע", והוא מתקיים בשיתוף עם גמלאי המוסד. במסגרת התוכנית אנחנו לוקחים חבר'ה אתיופים איכותיים שמרגישים תקועים מקצועית, ומכווינים אותם לפיתוח קריירה משמעותית. זה אומר לשבת אחד על אחד עם בנאדם ולבנות לו מסלול שיתאים לשאיפות שלו, תוך חניכה והכוונה שמעניקה לו ארגז כלים מקצועי שיסייע לו בדרך. יש לנו כבר בוגרים מוצלחים מאוד, אם זו הקונסוליות האתיופית הראשונה בבורמה, סמנכ"ל משרד הקליטה ועוד – חבר'ה טובים מאוד שהיו צריכים דחיפה קטנה.

מהי עמדתך ביחס להאשמות הנוגעות לגזענות משטרתית כלפי הקהילה האתיופית?

במשטרה יש אומנם עשבים שוטים, אבל הבעיה היא לא המשטרה, אלא החברה כולה. הסרט של גל גבאי "החשוד המיידי" ממחיש יפה את הבעיה – האשמה אוטומטית כלפי קבוצות מסוימות. כאשר אנחנו רואים בטלוויזיה ובפרסומות רק סוג אחד של אנשים, זה מעביר מסר בעייתי מאוד שמחלחל ומשפיע עלינו. ככל שיהיה יותר גיוון בשטח – ככה תקטן הגזענות.

איך פעילות הקונגרס הישראלי מסייעת לדעתך בעניין הזה?

הקונגרס הישראלי עוזר לנו להכיר את הקבוצות השונות בחברה הישראלית. ישראל היא הבית שלנו, והוא בית גדול שיש בו אנשים מכל הסוגים והמינים. ככל שנכיר את האחר ונלמד להבין מה חשוב לו ולכבד את זה, יהיה לנו קל יותר להסתדר אחד עם השני, לגשר על מחלוקות ולפתור קונפליקטים שעולים בדרך. אבל אם נתבצר בעמדה שלנו ולא ננסה להכיר את עולמו של האחר – נחמיר את הפילוג החברתי.

איציק דסה

כיצד היכרות עם קבוצות שונות בחברה תורמת להסכמות חברתיות?

כאשר אני יושב מול אדם חרדי ומשוחח איתו אחד על אחד, זה גורם לשנינו לנפץ סטיגמות שאולי היו לפני כן. יצא לי להיות בפורום דוקטורנטים יחד עם דוקטורנט חרדי, וניהלנו שיח על הנושא של חג הסיגד והמהות שלו. כשסיפרתי לו על מהות החג, שסובבת סביב הכמיהה והכיסופים לשוב לציון, הוא הוקסם לחלוטין. הוא לא הכיר את זה קודם, ורק בזכות השיחה האישית למד אותה. זו דוגמה טובה למה שקורה במסגרת הפעילות של הקונגרס – ככל שנפגוש ונדע יותר על האחר, ככה הדעות הקדומות יתנפצו וייבנו במקומן דעות אחרות, ומכאן הדרך להסכמות קלה יותר.

לסיום, מתוך כל מה שעברת ולמדת בישראל, מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב החברתי?

צריך להיות אנשים ואנושיים. אני יודע שזו אמירה פשוטה, אבל ככל שנהיה מכילים ואנושיים יותר, נשפוט אנשים על המהות שלהם ולא על הקליפה החיצונית, כך נצליח ליצור פה חברה בריאה יותר. אנשים שמסתכלים זה על זה כשהם נקיים מסטיגמות ומדעות קדומות – זה העולם שבו אני רוצה לחיות.

שיתוף ושליחה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד במגזין

מי אנחנו?

הקונגרס הישראלי הוא מיזם משותף של אנשי אקדמיה, עסקים ופעילים בולטים בציבוריות הישראלית, שהוקם במטרה לתת מענה לאתגר המרכזי של החברה הישראלית כיום: המתח המתמשך בין זהותה היהודית לזהותה הדמוקרטית של המדינה. אנו מאמינים כי המפתח לגישור על המתח היסודי הזה הוא תהליך ציבורי רחב היקף של בניית הסכמות.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print