כנסיית הקבר: מי שומר על הסטטוס קוו?

המטרה: מניעת סכסוך על רקע פוליטי-דתי ושמירה על המצב הקיים

האתגר:
תמרון בין מספר בעלי אינטרסים

האמצעי:
שימוש במתווך הוגן

הצדדים:
ששת הזרמים השולטים בכנסייה

הזמן:
מ-1852 עד ימינו

רקע

ברחוב המוריסטן שבלב הרובע הנוצרי בירושלים שוכנת הכנסייה החשובה והקדושה ביותר בעולם, כנסיית הקבר. על פי חלק ניכר מהמסורות הנוצריות, במקום הזה נצלב ישו ע"י הרומים, נקבר, וקם לתחייה שלושה ימים לאחר מכן, ומכאן נובעת חשיבותו וקדושתו. מתחם הכנסייה הוקם במקור במאה ה-4 לספירה על שטח רחב המגיע עד לקארדו, הנמצא כיום ברובע היהודי.

במהלך השנים עברה הכנסייה תהפוכות ושינויים רבים שנבעו מן המאורעות ההיסטוריים שאירעו בארץ ומהשליטה במקום שעברה מיד ליד. בינות למסדרונות ולגרמי המדרגות שבשטח הכנסייה אפשר למצוא, בין היתר, מספר אתרים חשובים כמו "גבעת הגולגולתא" – מקום צליבתו של ישו, מנזרים, קפלות ואולמות תפילה ועוד. תיירים רבים פוקדים את האתר החשוב הזה, וצליינים מכל רחבי העולם מגיעים לכנסייה לתפילה הנחשבת לשיא מסע הצליינות. חשיבותו הרבה של המקום לדת הנוצרית יצרה לאורך השנים מאבקי שליטה בין העדות והזרמים הנוצריים השונים, המעוניינים בכמה שיותר סמכויות וזכויות במקום.

כנסיית הקבר: מי שומר על הסטטוס קוו?


כנסייה אחת, פוליטיקה בינלאומית

לאורך ההיסטוריה מהווים אתרים קדושים מקור לסכסוכים ולמתיחויות בין עמים, דתות וקבוצות. הנצרות, בהיותה דת שהתפלגה עם השנים לזרמים ולעדות שונים, ניהלה לאורך ההיסטוריה מאבקים עקובים מדם, שבמרכזם סוגיית השליטה במקומות הקדושים בארץ ישראל בכלל ובכנסיית הקבר בפרט. הפילוג בין הכנסייה הקתולית לכנסייה האורתודוקסית הפך את המתח בין הזרמים הנוצריים ליריבות אלימה, אשר שימשה קלף מיקוח עבור מדינות ומנהיגים שונים לצורך קידום האינטרסים שלהם. בין המאה ה-16 למאה ה-19, בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל, הפכה סוגיית השליטה במקומות הקדושים לנצרות לעניין פוליטי בעל חשיבות בינלאומית. הקתולים והאורתודוקסים זכו לגיבוי משתנה מצד מעצמות ומדינות שונות, ואילו עדות נוצריות אחרות, כמו הכנסייה הגיאורגית-אורתודוקסית, נדחקו לשוליים ולא זכו לייצוג הולם. ברבות השנים עברו סמכויות וזכויות במתחם הכנסייה בין זרם נוצרי אחד למשנהו, והן הוענקו והופקעו שוב ושוב בידי גורמים שונים.


הדיוטה התחתונה

אירוע מעניין שהתרחש בשנת 1901 מבהיר את החשיבות העצומה המיוחסת ע"י הנצרות לכל פעילות קטנה המתרחשת במתחם כנסיית הקבר. במסגרת אותו אירוע, נוצר מאבק אלים בין היוונים-אורתודוקסים לבין הלטינים, שבמרכזו עמדה השאלה: מי רשאי לנקות את המדרגה התחתונה בגרם המדרגות המוליך אל הקפלה של "סבל מרים הקדושה". מדובר בהתפלפלות סבוכה, כיוון שגרם המדרגות עצמו שייך ללטינים, אך המדרגה התחתונה מצויה רק מעט מעל מפלס החצר הקדמית, ה"פרוויס", שהוא רכוש משותף של הלטינים והיוונים-אורתודוקסים. מסיבה הזו עמדו האחרונים על זכותם לקחת חלק בניקוי המדרגה התחתונה, ולבסוף הושגה פשרה: הלטינים מטאטאים את המדרגה התחתונה בבוקר, ואילו היוונים-אורתודוקסים מטאטאים אותה כאשר מגיע תורם לנקות את ה"פרוויס" (שכאמור, נמצא בבעלות משותפת).

כנסיית הקבר: מי שומר על הסטטוס קוו?


הסולם שאי אפשר להזיז

כיוון שכל אבן הנמצאת במתחם הכנסייה היא בעלת ערך וקדושה עבור כל כך הרבה קבוצות, הפכה סוגיית השליטה, השימוש והפולחן בכנסיית הקבר למטרד ולמכשול פוליטי עבור כל מי ששלט בירושלים לאורך ההיסטוריה. לא פעם נאלצו השליטים להכריע בסכסוכים בין העדות השונות, כאשר כל החלטה הייתה עלולה לסבך אותם מול כנסיות ומעצמות שונות, ואף להסתיים בשפיכות דמים של ממש. בניסיון לייצב את המצב הנפיץ, הוחלט בשנת 1852 להסדיר את זכויות ההחזקה, השימוש והפולחן במקומות הקדושים לנצרות בישראל, ובכלל זה כנסיית הקבר. מדובר בהסכם סטטוס קוו שאימץ למעשה את המנהג משנת 1757, ואשר כלל סעיפים מפורטים וספציפיים מאוד הנוגעים לא רק לבעלות על הנכסים בתוך הכנסייה, אלא גם לאופי ניהול הפולחן במקום, שעות התפילה, סדר הדלקת מנורות השמן, האנשים שיכולים לנהל את הטקסים השונים ואפילו – על אילו מרצפות מותר לבני עדה מסוימת לדרוך בדרכם ממקום התפילה שלהם אל הקבר הקדוש. כך, לדוגמה, מבין כלל הזרמים הקתוליים, מתיר ההסכם רק לפרנציסקנים לקיים מיסה בכנסיית הקבר.

במסגרת הסטטוס קוו יש התייחסות רצינית לכל חפץ הקיים בכנסיית הקבר. כתוצאה מכך, סולם עץ שקיים במקום כבר מאות שנים והוזכר בהסכמי הסטטוס קוו, מוגדר כיום Immovable Ladder"" – סולם שלא ניתן להזיז. מדובר בסולם ששימש בעבר את הנזירים הארמנים לקבלת מזון בזמן ששהו במנזר, וכיום אין לו כל שימוש מעשי או רוחני. אך בכנסיית הקבר כמו בכנסיית הקבר לא לוקחים סיכונים, והסולם נשאר במקומו המקורי כדי לא להפר את ההסכם אפילו במעט, מהלך שעלול לגרום לסכסוך שאת סופו אפשר רק לדמיין.


איך שומרים על הסטטוס קוו?

בכנסיית הקבר מחזיקות כיום שש עדות נוצריות שונות: היוונים-אורתודוקסים, הארמנים והמסדר הפרנציסקני הם שלוש העדות השולטות, ולצידם מחזיקים בזכויות מועטות יותר הקופטים, הסורים והאתיופים. כל אחת מהעדות הינה בעלת זכויות על אזורים ועל טקסים אחרים בכנסייה, ויש אזורים המצויים בבעלות משותפת. הסכם הסטטוס קוו אומנם מגדיר את חלוקת הסמכויות והזכויות עבור העדות הנוצריות השונות, אך מי ששומר הלכה למעשה על קיומו לאורך השנים הן דווקא שתי משפחות מוסלמיות המתגוררות בקרבת הכנסייה: משפחת ג'ודה, האמונה על שמירת מפתחות הכנסייה, ומשפחת נוסייבה, האמונה על פתיחת שערי הכנסייה.

האופן שבו התגלגלו התפקידים הללו אל שתי המשפחות שנוי במחלוקת: יש מסורות מוסלמיות הטוענות שמסירת המפתחות התקיימה בימיו של הח'ליף השני, עומר אבן אלח'טאב, במאה השביעית, ויש הערכות המייחסות את מסירת המפתחות למשפחות המוסלמיות לצלאח א-דין במאה ה-11. כך או כך, שתי המשפחות הללו ממלאות את תפקידן נאמנה עוד הרבה לפני שנוצר הסכם הסטטוס קוו, ותפקידן, השולי לכאורה, מהווה למעשה תיווך הגון בין בעלי הזכויות השונים בכנסיית הקבר.

כנסיית הקבר: מי שומר על הסטטוס קוו?


הפתרון נמצא מחוץ לחלון

כמו בכל טקס אחר המתקיים בכנסייה, גם טקס הפתיחה שעליו אמונות המשפחות המוסלמיות מוגדר וידוע מראש: בשעת בוקר מוקדמת מתייצבים מצידן הפנימי של הדלתות הנעולות שלושה נציגים משלוש העדות השולטות – האורתודוקסית, הקתולית והארמנית, אשר לנים במתחם הכנסייה. הנציג האורתודוקסי אמון על פתיחת החלון הקבוע בדלת הכנסייה, ובכל יום יש לעדה אחרת זכות להוציא מתוך החלון סולם קטן עבור המשפחות המוסלמיות, הממתינות מחוץ לדלת. נציג משפחת ג'ודה, האמונה על שמירת המפתחות, מעניק את המפתח לנציג משפחת נוסייבה, וזה האחרון עולה על הסולם ופותח את המנעול. לאחר מכן הוא יורד מהסולם, דוחף את הדלתות, ומחזיר לנציג משפחת ג'ודה את המפתח. בשעות הערב, מתקיים טקס נעילת הכנסייה בסדר ההפוך.

כאמור, נציגי שלוש העדות השולטות בכנסייה ישנים בתוכה במהלך הלילה. כיוון שכך, ההיגיון הפשוט אומר שהם יכולים לפתוח בעצמם את הדלתות, אולי באמצעות סבב תורנות, ואולי באמצעות חלוקת תפקידים שאינה כוללת את התערבות המשפחות המוסלמיות. אם כך, מדוע ממשיכים כל הצדדים לקיים את הרוטינה הזו פעמיים ביום, לאורך כל כך הרבה שנים? אפשר להעלות סברות שונות בנושא, אך נראה כי דווקא ההתערבות הטקסית המינימלית של אנשים שאינם מעורבים בסכסוך, אך מקפידים מאוד על כללי הטקס, מאפשרת את המשך קיומו של הסטטוס קוו העדין בכנסיית הקבר, ומונעת מהאש להתלקח מחדש.


גם סכסוכים מורכבים ניתנים לפתרון

המקרה של כנסיית הקבר הוא דוגמה לסכסוך מסובך וארוך שנים בין גורמים מרובים, שמנוהל על ידי הסכם סטטוס קוו. הסטטוס קוו העדין ממשיך להתקיים, על אף מהמורות שמדי פעם נקרות בדרכו, וזאת בעזרת פתרונות יצירתיים ורגישים כמו המשפחות המוסלמיות, שאינן בעלות סנטימנט דתי למקום, ולכן יכולות לשמש מתווך הוגן ויציב במצבי סכסוך על פרשנות הסטטוס קוו. בעצם נוכחותן בטקס הפתיחה והנעילה היומיומי של הכנסייה, משמשות המשפחות חוליה מקשרת, המחברת בין כל הצדדים ומסייעת לשמור על המצב הקיים ולהמשיך את פעילות הכנסייה. בעוד הן לא צד לסכסוך עצמו, המשפחות המוסלמיות הן כן חלק מהקהילה במובן הרחב, הגיאוגרפי, היות שהן חלק מתושבי העיר העתיקה. התפקיד החשוב שהן ממלאות בשמירה על המצב הקיים בכנסייה מדגיש את חשיבותם של המעגלים הרחבים של הקהילה באפשרות לייצר הסכמות במקרים של מחלוקת.

שיתוף ושליחה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print
לוגו

עוד במגזין

לוגו
דילוג לתוכן