המטרה: יישוב סכסוך דיפלומטי בין ארה"ב לסין.
האתגר: התמקדות באינטרס משותף ויצירת שיתוף פעולה, על אף אי האמון השורר בין הצדדים.
האמצעי: צעדים בוני אמון.
הצדדים: נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, ושליט סין, מאו צה-טונג.
הזמן: 1972
רקע היסטורי 
ליריבות בין סין לארה"ב היסטוריה ארוכת שנים, הכוללת מלחמות ואירועים משמעותיים שהעכירו את היחסים בין המדינות. מלחמת קוריאה, שפרצה ביוני 1950, אף הובילה לעימות צבאי ישיר בין הסינים לאמריקאים, והגבירה את האיבה. אחת התקריות הזכורות ביותר כתוצאה ממערכת היחסים העכורה התרחשה במסגרת ועידת ג'נבה (1954), ובמסגרתה סירב מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלאס, ללחוץ את ידו המושטת של ראש ממשלת סין,
ג'ואו אנלאי
בין מזרח למערב: דיפלומטיית הפינג פונג
כשברקע מהפכות ומלחמות היסטוריות כמו מלחמת האזרחים הסינית, המלחמה הקרה ומלחמת קוריאה, נפתח לפתע חלון הזדמנויות ייחודי להבראת מערכת היחסים בין סין לארה"ב, בדמות אינטרס משותף.
האמריקאים צפו בברית המועצות ההולכת ומתחזקת, וכמעצמה מתחרה, עלה האינטרס להחליש את כוחם של הסובייטים במערכה הבינלאומית. לצורך כך נזקקו האמריקאים לשיתוף פעולה עם הסינים. בינתיים, הממשל הסיני העממי מצא את עצמו במשבר כלכלי-חברתי חמור, משבר שנוצר בעקבות "מהפכת התרבות" שיזם המנהיג מאו צה-טונג. הסינים נזקקו לבעלת ברית חזקה שתסייע להם, ובפניהם עמדה הבחירה בין ארצות הברית לברית המועצות. לצערם או לשמחתם, מותו של סטאלין כמה שנים קודם גרר עימות אידיאולוגי על אודות “המדינה הקומוניסטית האמיתית", וכך ביטלו הנסיבות את האפשרות להיתמך בברית המועצות, ואילצו את הסינים לבחור באמריקאים.
האינטרס המשותף נתן למנהיגים מוטיבציה לכינון יחסים דיפלומטיים, וכך החל התהליך שכונה מאוחר יותר "דיפלומטיית הפינג פונג" – תהליך נרמול היחסים בין סין לארה"ב. היריבות ארוכת השנים והתפיסות המנוגדות בין המזרח למערב הפכו את התהליך למאתגר במיוחד, אך העולם קיבל הוכחה מצוינת לכך שמטרה משותפת יכולה להוליד שיתוף פעולה.
כדי לגשר על הפערים התפיסתיים וההיסטוריים, נדרשו מספר צעדים יצירתיים ובוני אמון שהובילו, בזה אחר זה, לתוצאה הרצויה: שיתוף פעולה בין המדינות.
מה הם צעדים בוני אמון?
כאשר שני צדדים כלואים במעגל של אי-הסכמה מתמשכת ומעוניינים ליצור שינוי ביחסים, הם חייבים לבצע פעולה ייחודית שתשבור את המעגל. אחת הדרכים לשבירת המעגל נעשית כאשר צד אחד מסכים ראשון לוויתור, ובכך יוצר אמון ראשוני מול הצד השני, ולאחר מכן הצד השני מסכים לוויתור משלו. הפסיכולוג החברתי צ'רלס א' אוסגוד טבע בשנת 1962 את המונח ,(Graduated Reciprocation in Tension reduction) GRIT שמבטא תהליך בניית אמון מחדש באמצעות ויתורים הדדיים מדורגים, ואפיין מספר כללים להצלחת התהליך.
כך, למשל, קבע אוסגוד שהוויתור הראשון שמתבצע צריך להיות ויתור קטן שלא מסכן את ביטחון הצד המוותר. נוסף על כך, על הוויתור להגיע עם ציפייה ברורה של הצד המוותר לקבל גמול בצעד אמון נגדי. אחת הדוגמאות לשימוש ב-GRIT במשא ומתן בין מדינות מסוכסכות היא יחסי השלום בין ישראל ומצרים, שבהם שימש ביקורו ההיסטורי של סאדאת בישראל צעד שיש בו כדי לבסס אמון ראשוני בין ישראל למצרים, והוא אכן זכה לתגובה הולמת/הדדית מצד מדינת ישראל וראש ממשלתה דאז, מנחם בגין.
כפי שנראה, תהליך בניית האמון שהתקיים בין סין לארה"ב אכן התרחש באופן הזה, והמחיש את התיאוריה של אוסגוד באופן מיטבי.
איתות מקדים
עוד בטרם היבחרו לנשיא ארה"ב שלח ריצ'ארד ניקסון רמזים לסין על רצונו לכונן מערכת יחסים דיפלומטית. ניקסון החל במסע הבחירות שלו כמועמד רפובליקני לנשיאות בשנת 1967, ובמהלכו כתב את המאמר ״אסיה לאחר וייטנאם״, שבו הציע אסטרטגיה של ״הכלה ללא בידוד" כלפי סין, מתוך אמונה שבאמצעות שילוב של הכלה והתקשרות סין תמתן את עצמה ותצטרף למשפחת העמים. מאמר זה, כשלעצמו, החל לבנות אמון אישי של ראשי הממשל הסיני כלפי ניקסון.
צעד ראשון : מחוות הפינג פונג
באפריל 1971 התקיימה אליפות העולם בטניס שולחן בנגויה, יפן. הסינים זיהו את ההזדמנות ואותתו לאמריקאים בעדינות שהם בשלים ליצירת יחסים דיפלומטיים. איך? באופן מקורי: הם הזמינו את קבוצת טניס השולחן האמריקאית לביקור בסין. לכאורה, מדובר במהלך קטן מאוד, אך במציאות של יריבות ארוכת שנים, חוסר תקשורת מוחלט עד כדי סירוב ללחיצת יד ותפיסות עולם מנוגדות, מקבלת המחווה הזאת סמליות גדולה כצעד בונה אמון בין שתי המדינות. חשיבותו של צעד קטן זה בתהליך הדיפלומטי באה לידי ביטוי בכינוי שדבק במהלך כולו עד היום: "דיפלומטיית הפינג פונג".
צעד שני: ביקורים חשאיים
לאחר המחווה הראשונה – ההזמנה הסינית – ארה"ב גומלת במחוות משלה: הנרי קיסינג'ר, סגן נשיא ארה"ב דאז ואחד הדיפלומטים המוכשרים ביותר בתולדות ארה"ב, מתחיל לבקר בבייג'ינג. באופן רשמי, היחסים בין שתי המדינות עודם קרים ומנוכרים, ולכן הביקורים מתבצעים בחשאיות. קיסינג'ר מבקר בסין ביולי 1971 ופעם נוספת בהמשך, מתוך כוונה לסייע בתהליך הבראת היחסים בין המדינות. הביקור של גורם רשמי מצד מדינה עוינת, הגם שהינו חשאי, מבטא צעד נוסף בתהליך בניית האמון ומעביר לסין את המסר האמריקאי שיש מקום לשיח.
צעד שלישי: תמיכה פאסיבית
באוקטובר 1971 מתקיימת הצבעה באו"ם הנוגעת למושב המיועד לסין באו"ם. ההצבעה נערכה על רקע העובדה שסין הייתה מפוצלת באותה תקופה לשתי מדינות: סין הלאומנית, בת חסותה של ארה"ב, וסין העממית, בהנהגת השליט מאו צה-טונג, שעימה מתקיים תהליך בניית יחסי האמון. במהלך ההצבעה על אודות האפשרות להעברת הכיסא הסיני לידי סין העממית, ארה"ב לא מביעה תמיכה גלויה, אך גם לא מתנגדת, ובכך עושה צעד משמעותי בתהליך בניית האמון בין המדינות. צעד זה הכשיר את הקרקע לביקור הנשיא ניקסון בסין מספר חודשים מאוחר יותר.
צעד רביעי: לחיצת יד היסטורית 
לאחר קבלת האות הרשמי מארה"ב במסגרת הצבעת האו"ם, מגיע השלב האחרון והרשמי בתהליך בניית היחסים בין שתי המדינות: נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, מגיע לביקור רשמי בסין. הביקור מתקיים בחודש פברואר 1972 ונמשך שבוע, מ-21 עד 28 בפברואר. במהלכו מבקרים הנשיא ורעייתו בבייג'ינג, האנגג'ואו ושנגחאי, והעולם מקבל תמונה של לחיצת יד היסטורית בין שני המנהיגים היריבים.
התוצאה: "השבוע ששינה את העולם"
המפגש בין ניקסון למאו צה-טונג מהווה נקודת מפנה היסטורית ביחסים בין המדינות. הביקור ההיסטורי היווה את הצעד המשמעותי ביותר בנורמליזציה של היחסים בין ארה״ב וסין הקומוניסטית, נורמליזציה שעוד תגיע לשיאה בהכרה דיפלומטית מלאה של וושינגטון בבייג׳ין בשנת 1979. בהודעתו לתקשורת אמר ניקסון כי "זה היה השבוע ששינה את העולם. הצלחנו לגשר על איבה של 22 שנים ו-16,000 מייל".
ההסכמה בין המדינות היוותה מנוע צמיחה משמעותי לסין, שאכן הפכה עם השנים למעצמה עולמית ולשותפת הסחר הגדולה ביותר של ארצות הברית. סין חתרה לקיום שיתוף פעולה אקדמי עם האמריקאים, והמנהיג דנג שיאופינג אמר בשנות ה-80 כי "בסין צריכים להיות אלף מדענים מוכשרים שיוכרו בכל רחבי העולם". דנג שלח אזרחים סינים ללמוד באוניברסיטאות אמריקאיות, וכך יצר את הבסיס לשיתוף הפעולה המחקרי ולשיתוף הידע המתקיים בין המעצמות עד היום.
לאחרונה, ב-15 ינואר 2020, הגיע שיתוף הפעולה הכלכלי להישג משמעותי נוסף, כאשר שתי המדינות חתמו על הסכם מסחר רחב, הכולל, בין היתר, סעיף שבו סין מתחייבת לרכוש מארה"ב סחורות ושירותים בשווי 200 מיליארד דולר לפחות, במהלך השנתיים הבאות.
מה צופן העתיד?
ב-40 השנים שחלפו מאז נרמול היחסים בין המדינות התקיימו בין סין לארה"ב יחסים דיפלומטיים מלאים, אך המורכבות בין שתי המעצמות ממשיכה להתקיים במקביל. ברקע של אי ההסכמות עומדות סוגיות אסטרטגיות ומהותיות בנושאים כמו זכויות אדם, אינטרסים כלכליים ועוד, סוגיות מאתגרות לגישור ההופכות את היחסים בין המדינות לעדינים מאוד. הצעדים בוני האמון הביאו, אומנם, לתפנית היסטורית ביחסי המדינות, אך המציאות ממשיכה להציב אתגרים חדשים ויוצרת קונפליקטים המאיימים כיום על המשך מערכת היחסים.
רוצים לקרוא עוד על השבוע ששינה את העולם, או להעמיק את הבנתכם ביחסי סין–ארה"ב? הינה כמה אפשרויות: The Politics of a Gesture | בין הפנדה לדרקון An alternative to war or surrender
