המטרה: הכרעה על היפרדות או היטמעות של צ'כיה וסלובקיה
האמצעי: פתרונות דיפלומטיים לסכסוך מבוסס זהות
הצדדים: העמים הסלאביים, הצ'כים והסלובקים, שהיוו את צ'כוסלובקיה
הזמן: ראשית שנות התשעים של המאה שעברה
המלחמה הזו לא הייתה מהסוג רווי התותחים והחרבות, אלא מלחמה שהתאפיינה בוויכוח מנומס, אבל סוער ועקשני, שזכה לכינוי המפתיע "מלחמת המקף". בצד אחד של המתרס – האוכלוסייה הצ'כית, ובצד השני – האוכלוסייה הסלובקית; הצדדים האלה היו פעם בזוגיות המוכרת לנו כ"צ'כוסלובקיה", וליתר דיוק: צ'כו-סלובקיה. מזהים את המקף?
הזוגיות המשמעותית הראשונה
לפני שאנחנו מבררים את טיבה של המחלוקת בין הצדדים, יש לתאר מעט מהטלטלות שעברו עליהם. כמו בהרבה מקרים של אי הסכמות, הצדדים הגיעו משורש משותף: בני העמים הסלאביים. הצ'כים הם בעיקר בני אזורי בוהמיה ומורביה; הסלובקים מאזורי הרי הקרפטים והטטרה ומשפלת הדנובה. אפשר לומר שהצדדים מדברים בשפה אחת, אך עם מספיק דקויות שיבדילו ביניהם.
החיבור הרשמי בין הצדדים החל עם השחרור מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, בתום מלחמת העולם הראשונה (1918). כבר בראשית הדרך, הרגישו הסלובקים מקופחים מול הצ'כים. הנאצים, שרצו לפרק את צ'כוסלובקיה ואף השתלטו על חבל הסודטים, התחברו ללאומנים סלובקים ב-1938. הסלובקים הכריזו על עצמאות מהצ'כים ועל הקמת סלובקיה, וכבר למחרת נפרדו השניים ברעש גדול. סלובקיה הפכה למדינת חסות נאצית וצ'כיה ("הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה") נכבשה באכזריות בידי הנאצים.
הרומנטיקה של האביב והפרידה בצל הטנקים
ב-1945, כשהם מלקקים את פצעי מלחמת העולם השנייה, אוחדו הצדדים שוב ובמאי 1948, כשמדינת ישראל הכריזה על עצמאותה, אישרה האספה הלאומית בצ'כוסלובקיה את החיבור המחודש ואת קבלת החוקה הקומוניסטית. ניסיונות להשתחרר מאחיזתה של ברית המועצות ב-1968 ("האביב של פראג"), בעזרתו של אלכסנדר דובצ'ק, הכבידו שוב על הצדדים, שבמקום לעמוד קרובים ומאוחדים מול הטנקים של הסובייטים שפלשו לצ'כוסלובקיה, השיגו במהלך הזה את הפיכת צ'כוסלובקיה מרפובליקה לפדרציה, ובה שתי רפובליקות אוטונומיות, עם ממשלות משלהן, הצ'כית הסוציאליסטית והסלובקית הסוציאליסטית.
למרות המריבות שלהם והחיבה לאוטונומיה, היו הצדדים בסך הכול שוחרי שלום. כך, למשל, מול הטנקים של הרוסים והפולנים לא הפעילו הצ'כוסלובקים כוח. לפי סיפורי מורשת הקרב, כדי להכביד על הקומוניסטים הפולשים, צ'כוסלובקים רבים בלבלו את סדרי שלטי הדרכים, מחקו, הסירו או שינו את כיווני הנסיעה. לפי סיפור אחד, יחידה פולנית גדולה ניווטה בחוסר אונים במשך יום שלם, עד שמצאה את עצמה חזרה בפולין.
מהפכת הקטיפה
בתוך תוכם, הצדדים חיכו להזדמנות להשתחרר מעולה של המפלגה הקומוניסטית, וההזדמנות הזו באה עם "סתיו העמים" ונפילת חומת ברלין בנובמבר 1989. החלק הצ'כוסלובקי בפירוק ברית המועצות נקרא "מהפכת הקטיפה", כיוון שכפי שראינו, הצדדים אוהבים להביע מחאות בדרכים מקוריות ופחות אלימות. כך, "כלי הנשק" בהפיכה הצ'כוסלובקית היו התכנסויות, שלטים ופרחים לשוטרים הממוגנים. הקומוניזם נפל, הרבה בזכותן של שתי תנועות מחאה – "הציבור נגד אלימות" של הסלובקים ו"הפורום האזרחי" בצ'כיה שייסד וצלאב האוול ("אמת ואהבה חייבות לנצח שקרים ושנאה"), שמונה במהירות לנשיא צ'כוסלובקיה.
מלחמת המקף
כדי להבין את עוצמת ניצחון הרוח, ועד כמה אזרחי העמים הללו נגד אלימות, מספיק להציץ בלוגו של הפורום האזרחי – ראשי התיבות (OF) בצבעי דגל צ'כוסלובקיה, ובתוך ה-O, לא פחות ולא יותר, מצויר סמיילי, הסמיילי שהפיל את המכונה הקומוניסטית האדירה.
אבל הם מצאו זמן לריב על מקף.
הפלת הממשל הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה הביאה לימים של חופש ועצמאות, לבחירות חופשיות לבית הנבחרים המשותף ולצורך המיידי לשבת סביב השולחן ולגבש את אופייה של צ'כוסלובקיה החופשית. אבל עוד לפני הבחירות פרצה מלחמת המקף, אחרי שהנשיא הראשון והאחרון של "הרפובליקה הצ'כוסלובקית הסוציאליסטית" המשוחררת – כפי שנקראה בימי הקומוניסטים – וצלאב האוול, הציע לשנות את שם המדינה ולהסיר את המילה "הסוציאליסטית". בתגובה הודיעו החברים הסלובקים כי יש לעדכן גם את המילה "צ'כוסלובקיה" ולפרק אותה ל"צ'כו-סלובקיה", להמחשת האוטונומיה הסלובקית.
ישבו והתווכחו, ישבו ודנו, שלושה ימים ושלושה לילות, עד שבסוף מרץ 1990 הסכימו להצעת פשרה מקורית: בצ'כית היא תיקרא "צ'כוסלובקיה" ובסלובקית "צ'כו-סלובקיה" (וליתר דיוק, "הרפובליקה הפדרטיבית הצ'כו-סלובקית", עם או בלי המקף). אחרי שלושה שבועות נדחתה ההסכמה הזו, והוחלט על הפרדה מוחלטת בשמם: הרפובליקה הפדרטיבית של צ'כיה וסלובקיה. אולם גם הסכמה זו לא האריכה ימים, ובתחילת שנות התשעים המשיכו הצדדים לזגזג בהחלטותיהם. בבחירות של 1992, נבחרו בשני הצדדים מפלגות מרכזיות שסימנו את הדרך להיפרד. ראשי המפלגות, וצלאב קלאוס הצ'כי וולדימיר מצ'יאר הסלובקי, הבינו שעניין העתיד המשותף חייב להיפתר במשותף ולהיות מוכרע סופית: יחד או לחוד.
על מה כל הרעש? סכסוך מבוסס זהות
כדי להצליח לפתור את מלחמת המקף, חייבים להבין מה גרם לצדדים להתעקש לריב על נושא שנראה שולי במקצת: המקף, המסמל רעיונית את אופי החיבור בין הצדדים.
לכל איש יש שם ולכל עם יש זהות. הוויכוח על המקף, ואם נפרק אותו – הוויכוח על שם המדינה, מחדד לנו עד כמה הסכסוך בין הצדדים וגם השאיפות שלהם נבעו משמם, כלומר מזהותם. בסכסוכים רבים בין עמים, קבוצות או אנשים הפה אומר דבר אחד, אבל אי-ההסכמה העמוקה נובעת מדבר אחר לגמרי: עד כמה הזהות, המהות או האישיות יבואו לידי ביטוי ביום שאחרי ההכרזה על ההסכם.
כשצד אחד מרגיש שהזהות שלו תיטשטש, או שלא יוכל להגשים את עצמו בדרך שעל ברכיה גדל והתגבש, אזי הפתרון צפוי להיות זמני, במקרה הטוב. הגרעין לפתרון הסכסוך נעוץ, אפוא, ביצירת פתרון שבו כל אחד מהצדדים יכול להגדיר את עצמו כך שיום לאחר ההיפרדות זהותו תהיה ברורה.
הסכמה בדיעבד: כך נפתר הסכסוך
בדיונים הפוליטיים שהחלו ביוני 1992 בחנו ראשי המפלגות קלאוס ומצ'יאר את האפשרויות השונות, שייצגו גם את הדעות השונות בשני העמים – רפובליקה מהודקת, רפובליקה רופפת או היפרדות מלאה. הדיונים ירדו לעומק הצרכים והדרישות, המשמעויות, העבר והעתיד, ובעיקר: זהותו הייחודית של כל צד. היו צעקות, היו כעסים, אבל מלבד אירוע או שניים של זריקת ביצים על פוליטיקאי, הכול נשמר בדיונים מנומסים בחדרים ממוזגים.
הסלובקים לחצו יותר להיפרד, וב-17 ביולי אף הגדילה לעשות המועצה הלאומית הסלובקית והכריזה על עצמאות. בשלב הזה בדיונים קיבלו הצדדים את ההצהרה הזו בדיעבד והסכימו להיפרד.
השלב הבא בבניית ההסכמות היה מרתון של כחמישה חודשים על הפרטים הקשורים להפרדה בין המדינות, וביומה האחרון של שנת 1992 – נפרדו הצדדים סופית. האם הסכסוך עבר לחלוטין מן העולם? אי אפשר לדעת, אך כן אפשר לומר שראש הממשלה הנוכחי של צ'כיה הוא אנדריי באביס הסלובקי.
