אחת הפעילויות המרכזיות של הקונגרס הישראלי השנה היא הפעלת "מועצות הסכמה" בתחום יחסי יהודים וערבים ובתחום יחסי דתיים וחילונים. מועצות אלה כוללות נציגים של המגזרים השונים בישראל אשר בעזרת כלי גישור מעולמות האקדמיה והעסקים נפגשים ופועלים יחד לבניית הסכמות. מטבע הדברים, בימים אלה מוגבלת פעילות המועצות למפגשים דיגיטליים בזום. האם יש טעם במפגשים אלה, או שכדי להגיע להסכמות חייבים להיפגש בפועל? במילים אחרות: מה האפקט הפסיכולוגי הייחודי של המפגש האנושי בתהליכי גישור ובניית הסכמות, והאם יש טעם במפגשי זום? חיפשנו פסיכולוג שיוכל להשיב על השאלה ומצאנו את ד"ר עמית פכלר.
האם שהייה פיזית במרחב חשובה לתהליכי בניית הסכמות?
ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג ומחבר הספר "אבא בלי אבא", העוסק באבהות של יתומים מאב. באחד הקטעים המרגשים בספר, מביא פכלר את תגובת היתומים שראיין לשאלה מה היו רוצים להגיד לאבא לו היה אפשר. התגובה היא מעט מפתיעה, אך אחידה: היתומים לא רוצים לדבר עם אבא, הם רוצים להרגיש את אבא. החוויה הראשונית היא של מפגש, לא של דיבור. פנינו אל ד"ר פכלר כדי לשאול מדוע מפגש אנושי שבו מוחלפים מבטים ומחוות אנושיות הוא חזק כל כך.
עמית, בעידן הדיגיטלי יש בכלל חשיבות למגע של ממש?
מגע פיזי הוא הצורה המוקדמת ביותר של תקשורת בין אדם לסביבתו החיצונית. הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן גרס כי העור, כשכבת רקמות חיצונית, מעניק חוויה ראשונית של תיחום – לא רק לגוף הביולוגי שלנו, אלא גם ל"עצמי" המתהווה. העור הוא מעטפת מארגנת, קו מתאר נפשי, והמגע העורי מעניק פידבק לתינוק היכן הוא נגמר והיכן מתחיל זולתו.
זו הסיבה שאנשים נוהגים ללחוץ ידיים במפגש?
לפי אחד ההסברים, הנוהג של לחיצת היד השתרש כאמצעי לוודא כי הזולת אינו אוחז בפגיון. עם הזמן נקבעה תקיעת הכף כפעולה מלווה לאמירת שלום ולהיכרות. מעבר לדריכות הקדומה שהצריכה "חיפוש נשק" זריז, לחיצת היד של ימינו מבטאת אמון בזולת ועשויה להוות מעין מקלט-משדר למסרים סמויים הנוגעים לשני סוגים של כימיה: בתחום המולקולרי-כימי ובתחום הרגשי-התנהגותי. לחיצת יד מספקת תשובות מיידיות לשאלות של אמון וחיבור כמו "מה עוצמת הלחיצה ומשכה", "מי מרפה את האחיזה ראשון" ו"האם לחיצת היד מלווה בקשר עין". לא במקרה, תצלום של לחיצת יד בין יריבים פוליטיים שווה אלף מילים שמטרתן לשכנע כי האויב כבר בדרך להפוך לאוהב.
בתקופה שבה לחיצת ידיים אינה אפשרית. יש חשיבות למפגש גם ללא מגע?
כמובן, היחסים בין בני אדם אינם קמים ונופלים על לחיצות היד שביניהם: עצם השהייה הפיזית באותו מרחב עשויה לבסס קרבה רגשית בין אנשים זרים. זו הסיבה שיש משמעת למפגש בין-אישי בתהליכי גישור ובניית הסכמות, שכן זהו כלי לפיתוח קרבה בין קבוצות הנתפסות כיריבות.
כוחה הפסיכולוגי של שהייה בצוותא
כיצד מפגש משמש כלי לפיתוח קרבה בין קבוצות יריבות?
לפי אחת ההשערות הרווחות בפסיכולוגיה חברתית, שהייה ממושכת בצוותא תורמת להפחתת דעות קדומות, לשיכוך עוצמות של חשדנות ולהגברת מידת האמון בין קבוצות אנשים המוגדרות כעוינות זו את זו. השערה זו, אשר נוסחה ופותחה על ידי הפסיכולוג החברתי תומס פטיגרו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, ממשיכה להעסיק חוקרים ולהיבחן באופן יישומי. זוהי "תיאוריית המגע", והיא מניחה כי אינטראקציה ממושכת המתקיימת בתנאים מסוימים מביאה להפחתת קונפליקטים בין קבוצות. ספציפית, התיאוריה מנבאת הכרה גוברת בנקודות הדמיון שבין הקבוצות, הפחתת עוצמתן של דעות קדומות וניפוץ אשליות בדבר הומוגניות בין חברי קבוצה יריבה – הם "כולם אותו דבר".
אז אם נפגיש בין אוהדי מכבי לאוהדי הפועל, נביא להפחתה ביריבות ביניהם?
לא כל מגע מתמשך בין קבוצות יריבות יביא לתוצאות המקוות. למעשה, יש שישה תנאי לכך: הקבוצות צריכות להיות דומות למדי במעמדן החברתי או הכלכלי; הסיטואציה המזמנת מגע ביניהן צריכה לכלול משימות משותפות הדורשות שיתוף פעולה ותלות הדדית להשגתן; על המגע להיות לא-רשמי, כך שחברי הקבוצות ילמדו להכיר את החברים בהן כפרטים; על המגע להתקיים במסגרת המעודדת שוויון; על הקבוצות להיות באינטראקציה המאפשרת הפרכת סטריאוטיפים שליליים; והמשתתפים צריכים לתפוס את משתתפי הקבוצה השנייה כטיפוסיים לאוכלוסייה שקבוצתם מייצגת.
האם יש אפשרות למגע מתמשך כזה גם באמצעים דיגיטליים?
שים לב שכל ששת התנאים שמניתי אינם כוללים את הימצאות המשתתפים באותו חלל פיזי משותף. מידת הדמיון במעמד, משימה כוללת הדורשת שיתוף פעולה, עידוד היכרות לא-רשמית, עידוד השוויון בין הפרטים, הפרכת סטריאוטיפים ותפיסתם של המשתתפים כטיפוסיים – כל אלה אפשריים ליישום גם במסגרת שיחת וידיאו מרובת משתתפים.
שיחת וידיאו מרובת משתתפים: חוויות "אל-ביתיות"
יצא לכם להשתתף במפגש זום מרובה משתתפים? זו לא חוויה חלקה
אכן, המפגש הדיגיטלי בווידיאו מזמן חוויות אשר זכו בפיו של זיגמונד פרויד לכינוי חוויות "אל-ביתיות". אלה חוויות שבהן דווקא המוכר נתפס כזר, הביתי נתפס כמאיים ותחושת הוודאות מתערערת בשל נוכחותם הלא קרואה של היבטים לא צפויים. מניסיון, פגישות זום מספקות שפע של רגעים אל-ביתיים שבאים לידי ביטוי בהפרעות שלכאורה פוגעות בביטחון הבסיסי בשיחה: עיוות קלסתר הפנים של המשתתפים, תוך הדגשת סנטרים כפולים, הצללות וחשיפת זוויות לא מחמיאות; חוסר סנכרון בין תנועת השפתיים לבין הקול הנשמע; הקפאת התמונה וניתוק התקשורת בצד אחד ללא ידיעתו ועוד. אולם, זה לאו דווקא דבר רע.
מה טוב ברגעים האל-ביתיים האלה?
במפגש זום שנועד להאיר שטחי-מחלוקת ופוטנציאל להסכמה, היסוד האל-ביתי של פגישת וידיאו עשוי דווקא לקזז את חוויית האיום המדומיין מצד הזולת שעימו נפגשים. במובן זה, עיוותי הקול והתמונה וההפרעות בקליטה עשויים לפעול באופן הפוך על הפוך ולקרב בין המשתתפים, המתמודדים כולם עם אתגרים דיגיטליים דומים. יתרון נוסף נובע מן העובדה שבשיחת וידיאו מרובת משתתפים יש צורך בדיבור לפי תור מסוים, כי אי אפשר לשמוע יותר מדובר אחד ברגע נתון. הדבר מחייב הקשבה והתאפקות גם ברגעי מחלוקת לוהטים.
האמת שטרם יצא לי להיפגש ברגע של יציאה משליטה בשיחת זום. זה מקרי?
גם לכך יש הסברים. למשל, העובדה שכל צד יכול לצפות בעצמו תוך כדי שיחה, כאילו הביט במראה, ויכול לראות את עצמו ואת התנהגותו. גם הימצאותו הפיזית של כל אחד מהמשתתפים במרחב הביתי מגבירה את מודעותו של כל משתתף לעצמו וכן את הממד האישי בהיכרות. המצב האל-ביתי, המוזר, שגוזר המפגש בווידיאו, עשוי לטמון בחובו, באופן פרדוקסלי, חוויות ביתיות: משתתפת המצטלמת על רקע חדרה, מוקפת בחפציה האישיים, מוסרת למעשה מידע חדש ובלתי אמצעי בנוגע להעדפותיה, לטעמה ולחייה. הסביבה הטבעית של המשתתף יכולה להפתיע ולהוסיף רבדים חדשים של היכרות: מי חשב שהיא גם מנגנת בגיטרה/ מעריצה את סרטי מארוול/ חיה בין קירות סגולים/ מגדלת חמוס? וכמובן: בשיחות זום אנחנו מקפידים פחות על נראות חיצונית ולבוש, ובכך מסירים אלמנטים מבדלים. לכולנו רואים את השערות באף או את העייפות בעיניים.
לשמור על מגע בתקופת היעדר מגע: יתרונות לא צפויים
כל הדברים האלה נכונים גם בימי שגרה. מה מיוחד במפגשי זום בתקופת הקורונה?
אחת הקלישאות סביב משבר הקורונה מבוססת על אמת פשוטה: הנגיף אינו מבחין בין קבוצות אוכלוסייה שונות, והשפעתו על חופש התנועה, העיסוק והמפגש הינה חוצת דתות, מגדרים ומגזרים. העובדה הזאת מכניסה את משתתפי המפגשים הווירטואליים לסירה אחת וביכולתה לתרום לתחושת הלכידות הקבוצתית; מגפת הקורונה, כהקשר כללי למפגש וירטואלי, עשויה לתרום להגדרה מחודשת של גבולות הקבוצות הנתונות: תהליך זה נקרא רה-קטגוריזציה, או שינוי בתפיסת השייכות האישית לקבוצה, כך שקבוצת ההשתייכות מרחיבה את גבולותיה לכלול פרטים נוספים.
אז אתה מאמין שיש מקום למפגשי זום בתהליכי שיח בין מגזרים שונים?
אומר זאת כך: עד אשר יחזרו הימים שבהם אפשר להיפגש פנים אל פנים בחלל משותף, ללחוץ יד ולהסתכן בהחלפת רסיסי רוק, טיפות זיעה זעירות ופרומונים בלתי נראים, אפשר לשמור על מגע גם בהיעדר מגע: שיח אמיתי ממשיך להתקיים גם מבעד למסך. מפגשי וידיאו מאפשרים למשתתפיהם לבדוק את השערות תיאוריית המגע, באמצעות מפגשים שיש בהם "זום-אין" החושף נקודות מחלוקת ונקודות הסכמה ו"זום-אאוט" החושף את ההשתייכות המשותפת לקבוצת בני האדם.
