אם בעבר חשבנו שהרשתות החברתיות יפתחו את השער להיכרות ולשיח עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, נוכחנו לדעת שהאלגוריתמים של אותן רשתות מפגישים אותנו בעיקר עם אנשים שחושבים בדיוק כמונו. התוצאה: תיבת תהודה שמהדהדת לעצמנו את הדעות שלנו וגורמת לנו לחוש שכמעט אין מי שחושב אחרת. העניין הוא שזה לא קורה רק ברשתות החברתיות. הקושי להיפגש עם אנשים ששונים מאיתנו מתחיל כבר מהגן ומכיתה א', שכן החינוך הישראלי מתנהל בחלוקה מוחלטת לזרמים לפי מגזרים. כיצד יוצאים מחוץ לתיבת התהודה הזו? כאן נכנסת לתמונה תוכנית התיכונים למנהיגות במשפט.

תוכנית התיכונים: נפגשים, הרבה לפני שמסכימים

תוכנית התיכונים נערכת בשיתוף הקונגרס הישראלי ומרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן. היא מפגישה בני נוער מאוכלוסיות שונות, וזאת כחלק מלימודיהם לבגרות באזרחות. מקצוע האזרחות לא נבחר סתם, כפי שמסביר לנו עו"ד אלעד קפלן, מנהל מרכז מנומדין למשפט ישראלי ודמוקרטי:

"זרמי החינוך השונים יצרו מעין תיבות תהודה, ולא הגיוני שלימודי האזרחות, שהם הבסיס לזהות הישראלית המשותפת שלנו, ייערכו בתוך תיבות תהודה. תוכנית התיכונים באה לנפץ את תיבות התהודה, ליצור מפגש בין אנשים שונים ממקומות שונים, וליצור מרחב שבו הם יכולים ללמוד יחד את הבסיס ולשוחח".

אולפנה מצפירה, תיכון מקלנסואה: מפגש אנושי בלתי אמצעי

למחזור השישי של התוכנית שתי זרועות שכל אחת מהן מתמקדת בתיבת תהודה אחרת: זרוע אחת מפגישה בין בני נוער דתיים וחילונים, והזרוע השנייה מפגישה בין בני נוער יהודים וערבים. נושאי המפגשים בתוכנית הבין-מגזרית עסקו באזרחות שווה במדינה יהודית ודמוקרטית, בנישואים ובגירושים בישראל, ביחסי מגדר ובצביון הדתי במרחב הציבורי. התוכנית הבין-דתית עסקה במדינת ישראל כמדינת לאום, בזכויות קבוצתיות וגם בנישואים וגירושים בישראל.

במסגרת התוכנית מתנהלים חמישה מפגשים בעלי מבנה דומה: לימוד מדפי מקורות שנותנים רקע לסוגיות שונות בחברה הישראלית, מליאה מרכזית שבה נפגשים התלמידים עם מרצה מומחה בַּתחום המוביל הרצאה ומשיב על שאלותיהם, ולבסוף – מפגש בקבוצות מעורבות שכולל דיון, רפלקציה ועיבוד של התכנים שעלו במהלך היום. את הקבוצות מובילים צוותים מעורבים של מדריכים וסטודנטים מצטיינים מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

בין בתי הספר שלקחו בה חלק אפשר למצוא כ-500 תלמידים מתיכונים, אולפנות וישיבות, מוסדות חינוך מתל אביב דרך צפירה ועד עכו וקלנסואה. עבור רוב התלמידים זוהי הפעם הראשונה שהם פוגשים את בני גילם מזרם מקביל, מפגש שיצר חוויות ראשוניות. כך, למשל, תלמידה מעכו סיפרה שבאחת הפסקות הצוהריים בתוכנית היא ראתה את תלמידי הישיבה נעמדים בחצר וממלמלים. לדבריה, "זו הפעם הראשונה שראיתי יהודים מתפללים". נער מתיכון בפתח תקווה אמר: "נפל לי אסימון כשהמדריכה סיפרה לנו שבכפר שלה לא מקבלים את אותן תשתיות כמו ביישובים יהודיים, ואני מבין עכשיו יותר את הקושי שלהם".

החוויות והמפגשים מאפשרים לא רק היכרות והתמודדות עם דעות אחרות, אלא גם הבנה טובה יותר של הטיעונים שעימם הגיע כל צד. "המטרה של התוכנית היא לא שיהיה למשתתפים נעים", מדגיש עו"ד קפלן. "אנחנו נוגעים בחלק מהסוגיות הכי נפיצות בחברה הישראלית, אבל אנחנו לא מבקשים מהם להסכים, אלא להבין יותר טוב זה את זה". על כך מוסיפה רכזת התוכנית, הודיה שחר זנג: "לעיתים המפגש עם הצד השני גרם לתלמידים לנוע באי-נוחות, אבל בזכות המפגש הזה הם הכירו את מגוון הטיעונים של הצדדים בסוגיה, וכך למדו לחזק את טענותיהם ולא רק לזרוק לאוויר סיסמאות". גם ירדן גרום, סטודנטית למשפטים בבר-אילן, רואה בנקודה זו ערך מוסף בעל חשיבות לשיח בישראל: "התוכנית לא רק מפגישה ומחברת בין חילונים לדתיים. אני מרגישה שהיא מלמדת את התלמידים לנסח את עמדותיהם בצורה בהירה ומובנת. התלמידים מבינים שהסוגיות שעולות לדיון נוגעות לאנשים של ממש בצידו השני של המתרס, והם לומדים להביע עמדה ולנסח דברים כך שהאדם בצד השני יבין ולא ייפגע".

מכירים את המומחים

בין המרצים האורחים שהגיעו לשיחה עם תלמידי התיכון במהלך התוכנית אפשר למצוא את פרופ' שחר ליפשיץ, ראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי וממייסדי הקונגרס הישראלי, שסיפר להם על יוזמת "ברית הזוגיות" שהגה, ואת שופט בית המשפט העליון בדימוס, ניל הנדל, שדיבר עם התלמידים על הפן המשפטי של הצביון הדתי במרחב הציבורי. גם עדינה בר שלום, מייסדת המכללה החרדית ירושלים וכלת פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, הגיעה באחד המפגשים וסיפרה לתלמידים על הזווית הייחודית שלה על מגדר בחברה החרדית.

"גיליתי שאני לא מסכים עם כל מה שחשבתי אתמול"

במפגש האחרון והמסכם של התוכנית כבר היה אפשר לראות את ניצני השינוי אצל התלמידים, המדריכים ואף בקרב המארגנים. "בתוכנית המיוחדת הזו, אנשים באו לפגוש את מי שלא בדיוק כמוהם", פתח פרופ' שחר ליפשיץ בהערכה. "אנשים מקלנסואה, מעכו, מתל אביב ומפתח תקווה, כל אחד מעולם אחר לגמרי: ערכים אחרים, דעות אחרות. זה מה שמיוחד בתוכנית הזו, וזה מה שאנחנו מאמינים בו: לפני שמגבשים דעה צריך ללמוד בצורה רצינית לשבת ולחשוב יחד עם אנשים שונים ממך, שמעניינים ומסקרנים אותך. אנחנו מאוד מעריכים את האומץ שהיה לכם לקפוץ למים".

ומהי התוצאה של האומץ הזה? אם תשאלו את טל חרש, סטודנט בפקולטה למשפטים ומדריך של אחת הקבוצות, הוא ישיב ש"גיליתי שאני לא מסכים עם כל מה שחשבתי אתמול". "זו התחלה של חיים משותפים", הוסיפה רהף שאהין, סטודנטית בפקולטה למשפטים בבר-אילן ומדריכה בתוכנית. "התוכנית מעידה עד כמה רב המשותף על השונה, ועל כך שאנשים רוצים להכיר זה את זה ולא להישאר עם סטריאוטיפים".

האם זה פשוט? אם תשאלו את עו"ד אלעד קפלן, מנהל מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, תגלו שכלל וכלל לא, אבל שיש גם מקום לאופטימיות: "חלק מהתלמידים באו עם שאלות קשות. חלקם תומכים בעמדות שנחשבות לקיצוניות בשיח הפוליטי בישראל. ופתאום הם התחילו לשאול את עצמם שאלות; לא בהכרח לשנות את הדעות שלהם, אבל כן לאתגר את עצמם ואת החברים שלהם בקבוצה. אולי זה הקסם של צעירים, הם עוד לא נכבו מהשיח והתבצרו בדעות שלהם. הם מגיעים פתוחים, מוכנים לדבר. לפעמים הם נסערים, והדיונים קשים, אבל הם מגיעים כדי באמת לפגוש ולראות את האחר".

ד"ר עו"ד גלעד וינר, מנהל המרכז ליישוב סכסוכים ולמדיניות ציבורית בקונגרס הישראלי, סיכם אף הוא את התוכנית באופטימיות: "מחוץ לתיבת התהודה יכול להתפתח שיח אחר, וכשמתחילים את זה בגיל צעיר, הסיכוי שהשיח פה ישתנה הוא גדול יותר".

צילום תמונה ראשית: יוני רייף