כחלק מפעילות הקונגרס הישראלי, אנו עוסקים בבחינת ארבעת השסעים המרכזיים בחברה הישראלית, הנסבים סביב דת, לאום, עדה והשקפה פוליטית. זאת, במטרה לבנות הסכמות מתוך הכרת הצדדים השונים ודעותיהם השונות, לעומק.

המשאל הנוכחי התמקד אומנם בשסע הדתי, כאשר הזרקור הופנה אל חוק החמץ – אחד החוקים המייצרים מתח בין שומרי הכשרות לאלה שאינם שומרי כשרות, אך תוצאותיו מעלות אפשרות מעניינת: נראה כי במקרה של חג הפסח וחוק החמץ, השסע הדתי והשסע האידיאולוגי שזורים זה בזה, מה שעשוי להיות פתח להבנה מדויקת ומעמיקה יותר של האתגרים בחברה הישראלית.

רקע כללי

החל משנת 1986 קיים בישראל חוק האוסר על הצגת חמץ במרחב הציבורי. לאורך השנים, קיבל הנושא ביטויים שונים בשיח הישראלי. אחד מהם הוא סוגיית הכנסת חמץ לבתי חולים. החוק בכלל ויישומו בבתי חולים בפרט עוררו ויכוחים רבים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, שנסבו סביב השאלה אם ראוי לאפשר למבקרים בבתי חולים להכניס עימם חמץ למתחם בית החולים במהלך חג הפסח. לאחרונה, הכריע בג"ץ בסוגיה, ופסק כי אי אפשר לאסור על מבקרים להכניס חמץ למתחמי בתי החולים השונים – פסיקה הכוללת גם איסור על חיפוש בתיקי המבקרים לצורך איתור חמץ.

בשאיפה להבין טוב יותר את תחושות הציבור בענייני דת ומדינה, בנושא חופש הפרט וצביון המרחב הציבורי בכלל ובנושא חוק החמץ בפרט, יצאנו לקראת חג הפסח במשאל מקיף הסוקר את הנושאים הללו. המשאל נערך במהלך חודש מרץ 2021, והופץ ברשתות החברתיות ובמערכות גילוי תוכן. על המשאל השיבו 510 ישראלים מן האוכלוסייה היהודית, והוא כלל שאלות פילוח הנוגעות לגיל המשיבים, זהותם ושייכותם המגדרית, הפוליטית והדתית.

• זהות מגדרית: בפילוח המשיבים לפי מגדר, מתקיימת החלוקה הבאה: 51% גברים, ו-49% נשים.
• שיוך דתי: בפילוח המשיבים לפי שיוך דתי, מתקיימת החלוקה הבאה: 50% חילונים, 19% מסורתיים, 11% דתיים מאוד/חרדים, ו-20% דתיים.
• שיוך פוליטי: בפילוח המשיבים לפי השקפה פוליטית, מתקיימת החלוקה הבאה: 56% ימין, 23% שמאל, ו-21% מרכז.

הגבלות בנושא הכנסת חמץ? תלוי מי המגביל

איזו לגיטימציה מעניק הציבור לגופים שונים ביחס להכנסת חמץ למתחם השייך להם? את השאלה בנושא זה בחרנו לחלק לשני חלקים: הגבלה על הכנסת חמץ למוסדות ציבוריים והגבלה על הכנסת חמץ לבתי עסק פרטיים. התמונה שהתקבלה על ידי המשיבים משקפת מציאות מורכבת.

כאשר התבקשו המשיבים לדרג את מידת הסכמתם בנוגע להיגד "על מוסדות המדינה לדאוג לכך ששומרי כשרות בפסח יוכלו להשתמש בשירותיהם, גם במחיר מניעת הכנסת חמץ על ידי מבקרים", קיבלנו מחלוקת מאוזנת: 48% מסכימים עם ההיגד, 45% לא מסכימים, והיתר נמנעים. כאשר התמקדנו בשאלת בתי החולים ושאלנו אם יש לאפשר להכניס חמץ לבתי חולים במהלך חג הפסח, 52% הסכימו עם ההיגד ו-42% התנגדו לו. גם כאן, הנתונים בסך הכול דומים. אך כאשר הצגנו היגד דומה המתייחס ללגיטימציה של עסקים פרטיים למנוע הכנסת חמץ, השתנתה התמונה באופן די דרמטי: 73% מהמשיבים מסכימים עם ההיגד "עסקים פרטיים יכולים למנוע ממבקרים להכניס חמץ לעסקיהם בפסח", ורק 20% אינם מסכימים.

המורכבות מעמיקה כאשר מפלחים את התשובות לפי השקפה אידיאולוגית – ימין ושמאל: ישנה נטייה מובהקת של המשיבים מהימין להסכים כי בעל עסק יכול למנוע ממבקרים להכניס חמץ (83% מסכימים ורק 14% מתנגדים) ונטייה משמעותית של המשיבים מהשמאל להסכים פחות עם ההיגד (55% מסכימים בעוד 32% מתנגדים). הפער נשמר גם בהתייחס להיגדים הבאים במשאל: "אסכים לוותר על זכויות או להימנע מפעולות מסוימות במרחב הציבורי כדי לשמור על צביון יהודי למדינה" – מרבית המסכימים מהימין (72%), מרבית הלא-מסכימים מהשמאל (77% .(כך גם בהיגד הבא: "אסכים לוותר על זכויות או להימנע מפעילויות מסוימות כדי לכבד את האחר במרחב הציבורי" – 58% הסכמה עם ההיגד ו-24% אי-הסכמה, כאשר פילוח אידיאולוגי של כלל המסכימים עם ההיגד מעיד כי בימין יש יותר מסכימים – 79%, לעומת השמאל, 49%. משמע, יש יותר אנשים מהצד הימני של המפה שמוכנים לוותר על זכויותיהם כיחידים לטובת הכלל.

הפערים המשמעותיים העולים סביב ההיגדים שהצגנו, הן הפער הכולל סביב סוגיית המוסדות הציבוריים לבין העסקים הפרטיים, והן זה המתייחס לפילוח המשיבים לפי השקפה אידיאולוגית, מעלים שתי מסקנות. האחת – בכל מקום שבו דורכת כף רגלה של "המדינה", תהיה יותר מתיחות, שנובעת מתפקידה הנתפס של המדינה אצל הציבור לעומת התפקיד של עסק פרטי. המדינה היא גוף-על מייצג, והציבור, באופן טבעי, רוצה לחוש הזדהות איתו. לכן, חשוב לקבוצות השונות שהערכים שבהם הן מאמינות יבואו לידי ביטוי באמצעות חוקים והחלטות, כך שהצביון הכללי של המדינה יתאים להשקפת עולמן. נוסף על כך, מצופה מהמדינה לספק שירותים לכלל אזרחיה, תוך לקיחת אחריות על האיזון שבין מדינה "יהודית" ל"דמוקרטית". לעומת זאת, עסק פרטי מייצג את בעל העסק בלבד, אינו מחויב באחריות לכלל האזרחים ואינו נוגע ברגשי זהות עמוקים של הציבור. לכן, אך הגיוני שהציבור יותר ותרן בהקשר הזה – הוא לא מצפה להזדהות, לביטוי ערכים או לכינון סדר מבעל עסק פרטי. כל אדם יכול להחליט אם לצרוך את שירותי עסק זו או אחר בהתאם לערכים שהוא מייצג, וההחלטות שיקבל בעל העסק לא יקבעו את סדר היום הציבורי.

המסקנה השנייה היא כי סלע המחלוקת בעניין חג הפסח וחוק החמץ אינו דתי, אלא אידיאולוגי. המשאל מעלה כי ישנו רוב האוחז בדעה שמרנית לגבי שמירת כשרות בפסח – 60% מהציבור מקפיד שלא לאכול חמץ גם בבית וגם בחוץ, ועליו נוספים עוד 10% שמקפידים לא לאכול חמץ במרחב הציבורי. כלומר, יש לנו 30% בלבד של כאלה שאוכלים חמץ בציבור. על הנתון הזה, נוסיף את הנתון שהתקבל לגבי ההיגד "אכילת חמץ בפסח ליד אדם שומר מצוות עלולה לפגוע ברגשותיו", שלגביו ראינו 64% הסכמה. אם נחזור לפילוח המשיבים לגבי ההיגדים המתייחסים להגבלות בנוגע לחמץ, שם ראינו התנגדות להגבלות ומוטיבציה נמוכה לוויתורים שמאפיינת בעיקר את השמאל האידיאולוגי, נקבל הבנה אחרת של המציאות: ההתנגדות לחוק החמץ אינה רוכבת על מתח שבין דתיים לחילונים, אלא על מתח שבין ימין לשמאל. הימין מוכן לוויתורים מסוימים על זכויות הפרט כדי לאפשר לחברה להתנהל לפי רצון הרוב, ואילו השמאל, שמקפיד מאוד בזכויות הפרט, מתעקש לעמוד על המשמר גם בעניין חוק החמץ, ולמנוע מהמדינה אפשרות לפגוע בזכויות הפרט באופן שמתפרש בעיניו כפגיעה יתר על המידה.

האם צריך לספק חמץ במהלך חג הפסח למעוניינים בכך?

השסע הדתי פוגש את האזרחים הישראלים בסוגיות רבות הרלוונטיות למרחב הציבורי, כפי שעולה במשאל הנוכחי ובמשאלים קודמים. בחלק הזה של המשאל, ביקשנו לברר אם הציבור רואה עין בעין את נושא אספקת חמץ במרחב הציבורי על ידי גופים השייכים למדינה.

הנשאלים התבקשו לדרג מ-1 עד 7 מספר אמירות בנוגע לאספקת חמץ למעוניינים בכך במהלך חג הפסח. דירוגי 1–3 נחשבים כאי-הסכמה, 4 כדירוג ניטרלי ודירוגי 5–7 כהסכמה. על ההיגד הראשון, "בתי חולים צריכים לספק חמץ למאושפזים המעוניינים בכך", הסכימו 37% מהמשיבים, ואילו 58% לא הסכימו עם האמירה (היתר ניטרליים). גם לגבי ההיגד "צה"ל צריך לספק חמץ לחיילים המעוניינים בכך במהלך חג הפסח" קיבלנו תמונה כמעט זהה, עם 38% מסכימים ו-58% שלא מסכימים עם האמירה (היתר ניטרליים).

גם כאן, הסיפור האמיתי נמצא מעבר לנתוני ההסכמה או אי-ההסכמה. כאשר בדקנו איזה דירוג נתנו המשיבים לכל תשובה, גילינו להפתעתנו התפלגות שונה מאוד מזו שאנו רגילים לראות במשאלים: לרוב, אנו רואים התפלגות רחבה של התשובות בטווח שבין 1 ל-7, אך במקרה הנוכחי, רובם המכריע של הדירוגים עומד על המספרים הקיצוניים ביותר: 7 ו-1. כלומר, המשיבים נחרצים בדעתם לכאן או לכאן, והמחלוקת הציבורית בנושא אספקת ומכירת חמץ למעוניינים בכך – חריפה ביותר, בדומה לפילוג הנחרץ הקיים סביב מחלוקות על בסיס אידיאולוגיה.

מי צריך להכריע בסוגיות דת ומדינה?

כיוון שיש לא מעט מחלוקות הנוגעות לצביון המרחב הציבורי בישראל, נשאלת השאלה המתבקשת מי צריך להכריע במחלוקת, שהרי אי-אפשר לרצות את שני הצדדים. צריך למצוא איזושהי דרך להמשיך לקיים חברה מתפקדת. סוגיה זו היא מן החשובות שבסוגיות החברתיות במדינת ישראל, כיוון שהיא מכילה בתוכה סוגיות משנה הנוגעות למהות הרעיון הדמוקרטי וביטוי לזכויות שונות, כמו זכויות הפרט אל מול זכויות הכלל.