פרופ' שחר ליפשיץ, ראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי הקונגרס הישראלי, לא מוצא מנוח לנפשו בימים אלה. כמי שהיה שם, בתוך חדרי הדיונים שבהם נדברו הצדדים על מתווה הנשיא, הוא חש צער על כך שלא הושג הסדר מוסכם, וקורא לכל הצדדים לחשבון נפש.
/ פרופ' שחר ליפשיץ
בימים אלה, נפתח כל דיון ענייני בשאלה אם לדובר יש אג'נדה. לכן, אפתח בחובת גילוי.
אני מאלה שחושבים שיש צורך ברפורמות משפטיות-משטריות שעיקרן עיצוב כללי משחק ברורים בין הרשויות הן לגבי הפיקוח על הממשלה, הן לגבי הפיקוח על החקיקה והן לגבי מעמד הייעוץ המשפטי. אני סבור שכללים אלה צריכים להיות מגובשים על ידי החברה הישראלית ונציגיה המוסמכים בהסכמה רחבה, ולא על ידי בית המשפט בדרך של חקיקה שיפוטית כפי שהיה עד היום.
בה בעת סברתי שהרפורמה כפי שהוצגה על ידי חברי הכנסת יריב לוין ושמחה רוטמן היא מסוכנת, חד צדדית ועלולה להוביל את מדינת ישראל במדרון חלקלק למקומות שאסור להימצא בהם. עוד סברתי שהדרך שבה הרפורמה הוצגה והובלה הייתה דורסנית, מסוכנת ולא ראויה.
מתוך עמדה זו התגייסתי ל"פורום הדיקאנים", שכלל מרצים ומומחי משפט מכל האוניברסיטאות, דתיים וחילונים, גברים ונשים, בעלי דעות שונות ומגוונות, וזאת לצורך הצעת מתווה אלטרנטיבי שאפשר יהיה לגבש הסכמות רחבות סביבו.
המתווה שקדם למתווה הנשיא: היה אפשר להגיע להסכמה
כמי שהיה שם ברגעי השיא של המשא והמתן, אני יכול להגיד לכם שהיה אפשר להגיע להסכמה. הייתי בחדר בזמן שהוצע לחברי הכנסת לוין ורוטמן מתווה, שהיה קרוב אומנם למתווה הנשיא כפי שהוצג בפועל, אך עדיף עליו מנקודת מבט של תומכי הרפורמה.
כך, למשל, בקשר לפיקוח השיפוטי על הממשלה, הוצע להותיר את הלכת הסבירות לגבי הדרג הפקידותי אך לצמצם אותה כלפי הדרג הפוליטי, תוך שלילת האפשרות להתערב במינויים על בסיס עילה זו ותוך מתן חסינות להחלטות ממשלה מביקורת עקב עילת הסבירות.
גם בהקשר לפיקוח על החקיקה, הוצע מתווה מאוזן. בדומה למתווה הנשיא, הוא כלל הכרה באפשרות של בית המשפט העליון לבקר חקיקה רגילה כדי להגן על זכויות אדם ועקרונות משטריים, אך כלל גם הכבדה על יכולת זו באמצעות דרישה שההתערבות תיעשה בהרכב מורחב וברוב של שני שלישים. המתווה אף כלל פסקת התגברות המאפשרת לחוקק מחדש חוקים שבית משפט פסל, וזאת ברוב מיוחד של 70 חברי כנסת או ברוב מצומצם יותר בשתי כנסות סמוכות. נוסף על כך, בדומה למתווה הנשיא, כללה ההצעה שריון של חוקי היסוד הקיימים ושל קביעת פרוצדורה ורוב מיוחד הנדרש לצורך חקיקת חוקי יסוד חדשים. לצד זאת כלל המתווה גם רשימה של זכויות פוליטיות, כגון הזכות להתאגד, לבחור ולהיבחר, וחופש ביטוי פוליטי, שבהם לא תיתכן התגברות.
יתרה מזו, בעוד מתווה הנשיא הציע מנגנון חוקי של הצעת פטור לחרדים מהצבא החסין מהתערבות בג"ץ, הצעת פורום הדיקאנים כללה גם חסינות מהתערבות שיפוטית בתחומים נוספים: גיור, מתן אזרחות עקב הגירה, ונישואים וגירושים בהתאם להסדר ששוריין בסעיף שמירת הדינים בחוקי היסוד הקיימים. התפיסה המנחה הייתה שבנושאים אלה, הקשורים בזהות הלאומית שלנו, המילה האחרונה צריכה להיות של החברה הישראלית, על ידי בית המחוקקים, ולא של בית המשפט.
אבן הנגף שעליה התעקשו הצדדים: מינוי שופטים
בהקשר למינוי שופטים, כללה ההצעה מתווה שלא יאפשר לקואליציה רוב אוטומטי לצורך מינוי שופטים, ובאופן כללי ימנע פוליטיזציה של מערכת המינויים, אך בה בעת ימנע גם וטו אוטומטי של שופטים על מינויים. בדומה למצב הקיים היום, ההצעה אף משמרת את כוחה של הקואליציה למנוע מינוי בבית המשפט העליון שלא בהסכמה.
לאחר שיחות עם חברי אופוזיציה מסוימים, הוביל המתווה להבנה שקטה שלפיה הם יסכימו לתמוך בו או למצער לראות בו בסיס לדיון, אם יוצע על ידי הנשיא. אך זאת, רק אם במהלך ההידברות תופסק החקיקה הנוכחית. אני יכול גם לשתף אתכם שמשיחות דיסקרטיות שעשיתי עם משפטנים מובילים מהשמאל, לרבות כאלו שהובילו את האגף האקדמי של המחאה כנגד הרפורמה, עלה שעל אף שהמתווה רחוק מלהגשים את מאווייהם ולכן לא יתמכו בו באופן פוזיטיבי, הם גם לא יטילו וטו על מתווה כזה אם יוסכם. עם זאת, גורמים אחרים באופוזיציה עמדו שוב ושוב על כך שהסכמתם העקרונית למתווה מותנית בכך שמינוי השופטים לא יהיה פוליטי ובוודאי שלא בשליטת הקואליציה.
ומנגד, נרשמה התעקשות גם אצל רוטמן ולוין שדחו את המתווה, תוך שהם מבהירים שמבחינתם אפשרות למינוי שופטים על ידי הקואליציה לבדה מהווה תנאי בלתי ניתן לפשרה. אציין שרוטמן היה מוכן להתרככות מסוימת, שאומנם לא הספיקה כדי לייצר הסכמה, אך פתחה פתח להמשך ההידברות. השר לוין, לעומת זאת, הציג עמדה קשוחה ולא מתפשרת. זכורה לי במיוחד פגישה עם השר לוין שהתעקש על כך שימונו בראש ובראשונה ארבעה שופטים שמרנים, תוך שהוא מציין שכיום ההרכב של בית המשפט העליון מבחינתו הוא 15 ליברלים ללא שמרן אחד. בתוך כך הבהיר לוין ששופטים בעלי השקפה לאומית ברורה כמו מינץ, אלרון סולברג או שטיין, שהובא מארצות הברית בשל מחויבותו האקדמית לחשיבה משפטית שמרנית, הם מבחינתו ליברלים מובהקים.
בזמן אמת, עוד לפני שהמחאה קיבלה את הצביון הנוכחי המפחיד שלה, ועוד לפני שאיומי סרבנות השתלטו על השיח, התרעתי בפני מובילי הרפורמות ואמרתי להם: אם תדחו את מתווה ההסכמות ותעדיפו מתווה חד צדדי, ההסדרים העוסקים במינוי שופטים על ידי הקואליציה ייפסלו בבית המשפט העליון. הוספתי והתרעתי על הסכנה של מלחמת אזרחים אם הממשלה לא תציית לבג"ץ ואם כוחות הביטחון ייאלצו לבחור בין הנחיות בית המשפט להנחיות הממשלה.
למרבה הצער, האזהרות הללו, יחד עם תחינות של גורמים נוספים בצוות, לא נשמעו. ההסכמה נשמטה מבין האצבעות.
ומה עכשיו? נדרשים חשבון נפש ומתווה מוסכם
בעת הזו, נראה כי נדרשת עצירה של החקיקה, שתאפשר לחברה הישראלית זמן הפוגה והתאוששות. עם זאת, יהיה זה יום עצוב למדינת ישראל אם בעקבות המחאה לא תהיה רפורמה משפטית כלל.
המחאה היא אומנם תופעה חברתית חשובה המראה על הרוח הדמוקרטית של העם ועל הנכונות להיאבק על ערכים, אך בה בעת, היא גם חצתה קווים אדומים של סרבנות, וזאת בטרם מוצה תהליך החקיקה ומבלי להמתין להחלטת בית המשפט לגבי תקפות החוקים המוצעים ולתגובת הממשלה כלפי עמדה זו. עוד חשפה המחאה מצבים של אכיפה בררנית של החוק על ידי הרשויות, ושל מתן זכויות יתר לבעלי הון ולמחזיקי עמדות מפתח בצבא ובמשק. אלו הם מחירים קשים שהחברה הישראלית תתקשה להתאושש מהם, והם אף עלולים לשמש תקדים מסוכן במקרים שבהם תבקש החברה הישראלית לבצע צעדים אחרים בנושאים שבמחלוקת, שלא יהיו מקובלים על חלקים בציבור.
כמי שמקדיש את חייו לבניית הסכמות בחברה הישראלית, אני בוחר להישאר אופטימי. אפשר לראות במצב שאליו הגענו גם פתח לבריתות חדשות ואולי לכינון אמנה חברתית חדשה. כדי שזה יקרה אנחנו חייבים להידרש לחשבון נפש, ולהחלטה לראות יותר את האחר, להבין את כאביו.
אז כן, יש לי אג'נדה ברורה: עדיפות הסכמות כואבות מניצחונות חד צדדיים.
