מדינת ישראל נמצאת בתקופה מטלטלת, שלכאורה מתמקדת ברפורמה המשפטית, אך למעשה מציפה לדיון סוגיות עומק נוספות בציבוריות הישראלית. סוגיות אלה סובבות סביב אחד המתחים המשפיעים ביותר על המצב בישראל: המתח שבין היהודי לדמוקרטי. אם לא נבין יותר את מקורות המחלוקת והשסעים, נתקשה מאוד לקיים שיח פרודוקטיבי המוביל לבניית הסכמות.

זו הסיבה שבשיתוף עם מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן יצאנו בחודשים האחרונים לסדרת הרצאות להעמקת הידע והתובנות במגוון נושאים כמו אופי השבת במרחב הציבורי, חמץ בפסח, או סוגיות בגיור ומעמד אישי. ההרצאות ניתנו לחברי קהילת "מועצת העם" של הקונגרס הישראלי, המונה כיום מעל 15,000 חברות וחברים מכל סוגי הפסיפס הישראלי.

בכתבה זו נשקף את עיקרי הדברים שבהם עסקנו בהרצאות אלה, ונזמין אתכם לצפות בהרצאות עצמן.

ד"ר אורי אהרונסון: "היהודי והדמוקרטי בעיני בג"ץ"

מה שמציף את המתיחות העולה בחודשים האחרונים ברחוב הישראלי היא המחלוקת על מעמדו של בית המשפט, ובפרט מקומו בסוגיות ציבוריות. ואכן, כמעט בכל פעם שיש התנגשות בין הזהות היהודית של המדינה לבין זהותה הדמוקרטית, העניין מגיע לפתחו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.

לכן, רצינו לבחון את עמדתו של בג"ץ במחלוקות מהסוג הזה. את ההרצאה בנושא העביר ד"ר אורי אהרונסון מאוניברסיטת בר-אילן, מומחה למשפט חוקתי, בתי משפט, סדרי דין ופלורליזם במדינה דמוקרטית.

בהרצאתו הציג ד"ר אהרונסון פסקי דין של בג"ץ לאורך השנים, שעוסקים בנושאים של דת ומדינה. בכל אחד מהם, ניסו שופטי בית המשפט להעניק משמעות מעשית למושג האמורפי "מדינה יהודית ודמוקרטית".

כך, למשל, בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, בהיעדר חוקה, בית המשפט פסק לפי פרשנות כללית למדי של המונחים "דמוקרטיה" ו"יהדות", מבלי לרדת לדקויות ולמשמעויות עומק של המושגים הללו. לדוגמה, בית המשפט קבע שרשימה שלא מכירה בזהותה היהודית של מדינת ישראל לא יכולה להיבחר לכנסת.

בתחילת שנות ה-90 המשפט החוקתי משתנה, כשהכנסת מחוקקת באופן פורמלי את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובו מוזכרות לראשונה המילים "יהודית ודמוקרטית" שחור על גבי לבן, כערכים של המדינה, אשר הם היחידים שמצדיקים פגיעה בזכויות האדם. בהמשך, הכנסת מאמצת את הערכים האלה ומכניסה את המונח הזה לדברי חקיקה נוספים.

מאז, אנחנו רואים שתי גישות של בית המשפט ליחס בין המושגים "יהדות" ו"דמוקרטיה": גישה אחת מניחה שהם מסתדרים בתוך אמירה ערכית אחת, ועל בית המשפט לפסוק בצורה שתתיישב עם שניהם; הגישה השנייה מצביעה על פער ביניהם שאף מגיע לעיתים לסתירה, ועל הצורך של בית המשפט להכריע ביניהם מעת לעת.

כל אחת מגישות אלה מביאה עימה משמעות מעשית אחרת, ומשפיעה על הפסיקה בפועל. אך גם בתוך כל אחת מהגישות, אפשר למצוא בפסיקות בית המשפט תשובות סותרות לשאלות הללו. למשל, יש שופטים שפסקו שהערכים המשותפים ליהדות ולדמוקרטיה הם ערכים של ערבות הדדית ושמירה על זכויות, ויש שופטים שפסקו שאופייה היהודי של המדינה בא לידי ביטוי באופן מסוים בלבד, ובכל שאר הסוגיות הערכים הדמוקרטיים גוברים.

כך, לאורך השנים והמחלוקות השונות שהובאו לפתחו, נמנע בג"ץ מלקבל החלטה ערכית חד משמעית על הזהות היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בנקודות הכרעה קריטיות. "אם בית המשפט לא הצליח להתמודד עם השאלה הזו, אולי הכלים המשפטיים הם לא הכלים הנכונים להתמודד איתה", סיכם ד"ר אהרונסון. "ייתכן שהמשמעות היא שיש להחזיר את האחריות הזו אלינו – הציבור. אני חושב שאין זמן הולם יותר לשאול את השאלות האלה..".

פרופ' שחר ליפשיץ: "היהודי והדמוקרטי בראי חוק החמץ"

לקראת חג הפסח, הזמנו את חברי קהילת "מועצת העם" להרצאה על חוק החמץ, שגם הוא – כמו הרבה סערות ציבוריות – התחיל את דרכו בעתירה לבג"ץ. את ההרצאה על חוק החמץ העביר פרופ' שחר ליפשיץ, מומחה מוביל בישראל בסוגיות יהדות ודמוקרטיה, המשמש ראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, ונמנה עם מייסדי הקונגרס הישראלי.

אומנם חוק החמץ עלה לכותרות ממש השנה, כאשר הקואליציה העבירה גרסה מתוקנת שלו במושב החורף של הכנסת, אבל את ההרצאה החל פרופ' ליפשיץ הרבה קודם.

מאז 1986 החוק במדינת ישראל קובע כי במהלך חג הפסח חל איסור על עסקים להציג חמץ בפומבי – למכירה או לצריכה. לעומת זאת, אין חוק שאוסר על אנשים פרטיים לאכול או להציג חמץ במרחב הציבורי. לאורך השנים החלו בתי חולים רבים בארץ לאסור הכנסת חמץ לשטחם בחג הפסח, ומאבטחים בבתי החולים אף החלו לערוך חיפוש בתיקים פרטיים לצורך כך.

בשנת 2018 הוגשה לבג"ץ עתירה כנגד מדיניות זו, בטענה כי לבתי החולים אין סמכות לאסור על הכנסת חמץ, וכי איסור זה פוגע בחופש מדת ובזכות לפרטיות. בית המשפט הציע מספר פשרות, אשר לכולן סירבה הרבנות הראשית. לבסוף, באפריל 2020, כמה ימים אחרי חג הפסח של אותה השנה, פסק בית המשפט העליון לפי דעת הרוב שלבתי חולים אין סמכות לאסור על הכנסת חמץ לשטחם, וכי למאבטחים בבתי החולים אסור לערוך חיפוש אחר חמץ בתיקים פרטיים.

גם בפסק הדין הזה נמנעו השופטים מהכרעה ערכית או עקרונית, ולא דנו בשאלה אם יש הצדקה להגבלה של זכויות הפרט, אלא בשאלה הטכנית על הסמכות של בית החולים.

כמעט שנתיים לאחר מכן, לקראת חג הפסח 2022, יצא שר הבריאות בזמנו, ניצן הורוביץ, בהכרזה, והזכיר שעל כל בתי החולים לציית להחלטת בג"ץ – הכרזה שעוררה סערה ציבורית. בסופו של דבר, המחלוקת בנושא הייתה אחת העילות לפירוק ממשלת השינוי.

השנה, בקואליציה הומוגנית יותר, הועבר חוק שמאפשר להנהלות בתי החולים להחליט כל אחת על מדיניות החמץ בבית החולים שלה, אך לא התיר חיפוש בתיקים אישיים. החוק, שמבחינות רבות הוא דרך ביניים לא רעה, עורר גל נוסף של מחאה, ונחשב בעיני המפגינים אחד מ"חוקי המהפכה".

בסופו של דבר, כולם נשארו עם כעסים. הדתיים כועסים על בג"ץ, שלדעתם פסק נגדם. בשמאל, לעומת זאת, כועסים על הקואליציה, שהעבירה חוק שפוגע לטעמם בחירות שלהם.

האם אפשר היה להימנע מזה? אנחנו כחברה התרגלנו שבית המשפט הוא הסמכות שפותרת לנו בעיות חברתיות, אך למעשה בבית המשפט מיוצגות תמיד שתי עמדות הופכיות, ורוב הקולות לא נשמעים. נוסף על כך, בית המשפט תמיד יפסוק לטובת צד אחד – והצד השני יישאר עם טעם רע. אם את המצב החוקי היום היינו משיגים באמצעות פשרה מוסכמת, ולא בבית משפט, ייתכן שלפחות חלק מהקיטוב החברתי היה נחסך. אינידקציות לכך שאפשר להגיע להסכמה חברתית בסוגיה קיבלנו, בין השאר, בסקר הדת והמסורת שערכנו לאחרונה

עו"ד אלעד קפלן: "השפעת שערי הגיור על דמותה של מדינת ישראל"

לאחר שדנו בתפקידה של הרשות השופטת בנושא של יהדות ודמוקרטיה, בהרצאה הבאה בחרנו להתמקד בתפקידה של הרשות המחוקקת – הלוא היא הכנסת. לכבוד חג השבועות, שבו אנו קוראים את סיפורה של רות המואבייה, סמל למי שבחרה להתגייר וממנה יצא בסופו של דבר דוד המלך, עסקנו במדיניות הגיור בישראל. את ההרצאה העביר עו"ד אלעד קפלן, מנהל מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, שהוביל שורה של עתירות ומאבקים ציבוריים בנושא.

לאורך דורי דורות, הגיור היה דלת הכניסה היחיד לעם היהודי. אבל במדינת ישראל המצב קצת שונה: חוק השבות העניק הגדרה נוספת – לאומית וחברתית – לזהות היהודית, ואִפשר למאות אלפי אנשים להיכנס אל העם היהודי מבלי לעבור דרך דלתות הגיור הדתי. כיום, חיים במדינת ישראל כ-500,000 אזרחים שהגיעו לכאן מתוקף חוק השבות, ונחשבים חלק מהעם היהודי: הם מדברים עברית, מתגייסים לצבא, לומדים באקדמיה ומשתלבים בתעשייה.

אולם, מבחינות אחרות הם לא נחשבים ליהודים מתוקף החוק: במרשם האוכלוסין ובשירותי הדת. לכאורה, העניין יכול להיתפס כשולי, אך הוא פוגע באזרחים האלה בנקודות מכריעות במעגל החיים, כמו חתונה וקבורה. לשם כך, אזרחים רבים בישראל צריכים להתגייר. כלומר, למרות שזהו תהליך דתי, לגיור יש משמעויות אזרחיות, והוא מעניק זכויות משפטיות. לכן, המדינה צריכה להתייחס אליו ולהחליט על הליך מסוים שבו היא מכירה.

עם זאת, אין כיום חוק ישראלי שקובע מדיניות גיור מסודרת. במדינת ישראל פועל מערך גיור מרכזי של הרבנות הראשית, אך במקביל פועלים בתי דין פרטיים, ומגיעים לישראל גם מתגיירים מחו"ל ממגוון זרמים של היהדות. בהיעדרה של מדיניות ממשלתית שתסדיר אילו גיורים נחשבים לצורך רישום ושירותי דת ואילו לא, מקרים רבים מגיעים לבית המשפט, שיברר באופן פרטני את עניינם.

בעבר העביר בית המשפט את האחריות לכנסת, אך לאחר למעלה מעשר שנים של הלוך ושוב בין הרשויות, שבמהלכן החקיקה לא התקדמה, הסכים בית המשפט להכריע. השאלה העקרונית שבה דן בית המשפט היא רמת ההחמרה של תהליך הגיור.

בשנות ה-90 הוקם מערך גיור ממלכתי לפי המלצות של ועדה ממשלתית. ההכנות לגיור נערכו בשיתוף פעולה של הזרמים השונים ביהדות, אך הגיור עצמו נערך לפי ההלכה האורתודוקסית, שמקובלת כמעט על כולם. לאחר כמה שנים, הגיע אחד האנשים שהתגיירו במערך זה לבית הדין הרבני לצורך הליך גירושים, ושם הטילו דופי בגיור שלו ובכל יתר הגיורים של המערך הממלכתי. המחלוקת הגיעה לבסוף להכרעתו של הרב הראשי דאז, הרב עובדיה יוסף ז"ל, שהתיר את הגיורים. אבל מאז, התחיל מערך הגיור הממלכתי להחמיר.

כיום מתנהל מערך הגיור לפי מדיניות הלכתית מחמירה יחסית, שמעכבת אנשים רבים שרוצים להתגייר, ורק אחד מכל ארבעה שמגיעים להתגייר משלים את התהליך. בהינתן מצב זה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו כמדינה רוצים גיור מקל, שמאפשר לעולים מתוקף חוק השבות להיכנס לעם היהודי גם מבחינה הלכתית ולהיות חלק מאיתנו, או שעלינו להקפיד על כל הלכות הגיור ולמנוע את גיורם של מי שנכנסים לתהליך מטעמי נוחות.

לטענתו של עו"ד קפלן, השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו בנושא היא אחרת: האם מדינת ישראל צריכה גוף ריכוזי שיהיה אחראי על כל הגיורים שמתבצעים בה ויסדיר את קבלת האזרחות של מי שמתגייר בחו"ל, או שמא עדיף לנו לאפשר לכל בית דין לפסוק לפי תפיסתו ההלכתית, ובכך להכיל מגוון של עמדות?

"המחלוקת הזו קשורה למחלוקת רחבה יותר על הזהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית", מסביר קפלן. "נרטיב אחד אומר שהיום במדינת ישראל צריך ליצור יהדות ישראלית אחידה לכולם תחת הרבנות, ונרטיב אחר אומר שמדינת ישראל צריכה לתת מקום והכרה לתפיסות השונות שמרכיבות את העם היהודי, וכך להיות שייכת לעם היהודי כולו". להרחבה בנושאי מעמד אישי בישראל, אנו ממליצים להקדיש זמן ללימוד יחידת הלימוד המקוונת שלנו על הנישואים בישראל

ד"ר עו"ד גלעד וינר: "השבת במרחב הציבורי – מאבקים ותמורות"

ההרצאה האחרונה בסדרת ההרצאות עסקה במקומה של השבת במרחב הציבורי בישראל, ומי שהעביר אותה היה עו"ד ד"ר גלעד וינר, מנהל הקונגרס הישראלי ומומחה ליישוב סכסוכים.

השבת היא נושא ייחודי בתחום של דת ומדינה, כיוון שהיא נוגעת גם בזהות היהודית של המדינה, אך גם בזכויות סוציאליות של עובדים. מנגד, אכיפה של חוקי השבת עלולה לפגוע בחירויות של אזרחים אחרים, אשר מבקשים לצרוך שירותים כמו תחבורה או תרבות ביום המנוחה השבועי שלהם.

ד"ר וינר שילב בהרצאתו בין נתונים מהשטח, שחלקם הפתיעו את הקהל, לבין היכרות עומק עם שלוש סוגיות שעולות מהמורכבות של השבת וצביונה כיום המנוחה בישראל: פעילותם של מוסדות תרבות ופנאי, תחבורה ציבורית ותעסוקה בשבת.

לפי חוק ימי המנוחה, יום המנוחה הרשמי של כל עובד נקבע לפי השיוך הדתי שלו, כלומר, של יהודים – גם חילונים – ברירת המחדל היא מנוחה בשבת. עם זאת, בפועל 13% מהמועסקים בישראל עובדים גם בשבת. בדומה לכך, הסכם הסטטוס קוו קובע שבתי מסחר ומלאכה יהיו סגורים בשבתות, אך בפועל מרבית מוסדות התרבות בארץ פועלים בשבת, וכך גם קניונים ובתי מסחר.

איך הגענו למצב הזה? בפועל, הכוח נתון בידי הרשויות המקומיות, אשר לחלקן אין חוקי עזר שמסדירים את הנושא, וגם אלו שיש להן – רובן לא אוכפות אותם. כך, ההחלטה על פתיחת עסקים בשבת נותרת בידי כוחות השוק ולאנשים פרטיים: האם לפתוח את העסק, האם להסכים לקחת את המשמרת, והאם ללכת למכולת או להסתדר עם מה שיש בבית.

אך כוחות השוק ואנשים פרטיים לעיתים נדירות מוּנָעים משיקולים ערכיים וזהותיים, שעלינו לשאול בנושא השבת. האם אנחנו רוצים שלמרחב הציבורי שלנו יהיה אופי יהודי? האם אנחנו מאמינים במתן יום שבתון שבועי לכל עובד? לטענתו של ד"ר וינר, ולפי התוצאות של סקרי הקונגרס הישראלי אם נתמקד בערכים המשותפים שלנו, נוכל למצוא פתרונות מוסכמים.

רוצים להשתתף בפעילויות קהילת "מועצת העם" המשלבות בין הרצאות, סיורים ומפגשים שמקדמים שיח של הסכמות בישראל? כאן מצטרפים לקהילת מועצת העם