הנסיעה למרגלות הכרמל בכביש 672 המוביל אל דאליית אל כרמל חושפת את הנוסע לאחת הסטיגמות המזוהות ביותר עם העדה הדרוזית: פיתות, זעתר ולאבנה. מאחורי כל עיקול בכביש מסתתר דוכן לממכר מוצרים אלה, עם או בלי שמן זית, ואלה שעוצרים לרכוש את המטעמים בדוכנים אלה יספרו לחבריהם, כאשר יחזרו הביתה, כיצד פגשו את העדה הדרוזית בצורה בלתי אמצעית.
אבל אם ימשיכו המטיילים בנסיעה אל תוך דאליית אל כרמל, הם יגלו יישוב המאכלס כ-18,000 תושבות ותושבים, החיים את חייהם. כאן, במקום דוכנים לממכר פיתות, תוכלו למצוא רחובות שוקקי חיים, מרכזי קניות, מכוני כושר, סופרמרקטים, מוסכים ומשרדים. אם תדעו היכן לחפש, תמצאו כאן גם אתר מורשת: "בית אוליפנט", ובסמוך לו את בית "יד לבנים", שהוא גם משכנה של מכינה קדם צבאית דרוזית.
וזהו אולי סיפורה של העדה הדרוזית בישראל. הציבור הישראלי מוקיר את הדרוזים על שירותם בצבא, מכיר את המראה של "נכבדי העדה" המגיעים לטקסים ממלכתיים, ונהנה מטעמי המטבח הדרוזי. אך מה בעצם יודעים רוב הישראלים על הדרוזים בישראל? על חיי היומיום שלהם, הדעות שלהם, התחושות שלהם והאופן שבו הם רואים את החברה הישראלית ואת מקומם בה?
כדי לספק לחברי "מועצת העם" של הקונגרס הישראלי מבט מרענן על החברה הדרוזית, יצאנו ליום לימוד וסיור בדאליית אל כרמל.
"יש כאלה שמדברים ויש כאלה שעושים. אנחנו עושים"
"מועצת העם" של הקונגרס הישראלי היא קהילה המונה כ-10,000 ישראלים שבחרו להקדיש מזמנם כדי להכיר את החלקים השונים בחברה הישראלית, להשתתף בפעילויות הנוגעות לאיחוי השסעים ולבניית שיח של הסכמות, ולהציע הצעות משל עצמם לפעילויות כאלה. כאשר פתחנו את ההרשמה לסיור המתוכנן להכרת החברה הדרוזית, לא צפינו את הביקוש. הסיור, שתוכנן עבור 50 איש, הפך לסיור של 100 חברות וחברים, ועוד עשרות רבות נותרו ברשימות המתנה.
יום הסיור והעיון נפתח באולם הכנסים על שם משה דיין במתחם יד לבנים בדאליית אל כרמל, המנציח את זכרם של מאות החללים הדרוזים שנפלו במערכות ישראל. לאחר התרעננות מהדרך, קפה ומאפה, פגשו חברי מועצת העם את מוניר מאדי, מייסד המכינה הקדם צבאית הדרוזית "כרם אל" הפועלת במקום, ומי שנבחר להדליק השנה משואה ביום העצמאות על פועלו.
מוניר פתח בהסבר קצר על מתחם יד לבנים ועל אתר המורשת הסמוך לו: בית אוליפנט. "אנחנו נמצאים במקום מאוד מיוחד", פתח מוניר. "דווקא המקום הזה מסמל את החיבורים היפים בחברה הישראלית בכלל ובין הדרוזים ליהודים בפרט: בבית אוליפנט כאן במתחם התגורר בשנת 1882 סר לורנס אוליפנט, יחד עם אשתו אליס. מזכירו האישי של אוליפנט היה דמות מוכרת בהיסטוריה הציונית – נפתלי הרץ אימבר, אשר ממש במקום המיוחד הזה כתב את מילות ההמנון הלאומי 'התקווה' באותם שנים".
פועלו של מוניר נרחב. לאחר 25 שנות שירות בצה"ל, הוא ממשיך לתרום למען החברה הישראלית. פרויקט הדגל שלו הוא המכינה הקדם הצבאית "כרם אל". נוסף על כך, הוא פועל לשילוב בנות דרוזיות במסגרת השירות הלאומי, ומקדם פרויקטים חברתיים נוספים.
לאחר שהציג מוניר את האתגרים וההצלחות, הוא מסיים בהמלצה אופטימית: "כאן אנחנו עסוקים באחדות ולא בפירוד. אני תמיד אומר לחניכי המכינה להסתכל על מחצית הכוס המלאה. במקביל, אני לא טומן את הראש בחול, אני מודע לזה שיש הרבה מה לתקן, אבל אני אופטימי. אתם יודעים למה? כי יש כאלה שמדברים ויש כאלה שעושים. בינתיים, אנחנו עושים", וזוכה למחיאות כפיים מהדהדות באולם.
"הפתרון יגיע מלדבר 'עם', ולא מלדבר 'על'"
השני לדוברים היה סא"ל (מיל') ספואן מריח, חבר מועצות ההסכמות של הקונגרס הישראלי לשסע הלאומי, שכבר הקימו כמה מיזמים בתחום זה. את דבריו הוא פותח בכך שמטרתם היא לשקף את כאביו, גם אם אלה עשויים לגרום לשומעים לזוז באי נוחות בכיסאותיהם.
"במגילת העצמאות משתקפת חוכמת העם היהודי כפי שגובשה בגלות במשך 2,000 שנה", אומר ספואן, לוקח הפסקה מתודית וממשיך: "וזו המחמאה האחרונה שתשמעו ממני היום", הוא אומר חצי בצחוק חצי ברצינות. "נוסח המגילה, שלדעתי צריכה להיות תלויה בכל בית בישראל, הוליד תאומים סיאמיים: תאום יהודי ותאום דמוקרטי. האחד משקף את היותה של ישראל מדינת לאום, המהווה תעודת ביטוח לעם היהודי, והשני את היותה מדינה שוויונית דמוקרטית".
"עם זאת", ממשיך ספואן, "אני מרגיש שהתאום הדמוקרטי הומת בחוק הלאום, כיוון שחוק הלאום נותן תוקף לישראל להיות מדינת לאום, אך אין לו המשך כמו במגילת העצמאות – לפן של השוויון. חיפשתי בחוק הלאום את החיבור שלי אליו. עצוב לי להגיד אבל הסעיף היחיד שמצאתי בו את החיבור שלי אליו הוא הסעיף העוסק ביום הזיכרון. השאלה שלי היא למה אני לא יכול להיות גם חלק מיום העצמאות, להיות חלק מהאתוס של מדינת ישראל".
כדי להדגיש עד כמה גדול הכאב של העדה הדרוזית על חוק הלאום מדגיש ספואן: "לא יצאנו למחאה על חוסר שוויון כלכלי, על מחסור בקרקעות לבנייה, או על מצב התשתיות ביישובים שלנו, אבל כן יצאנו למחאה על חוק הלאום – כי זה באמת כואב".
לקראת סוף דבריו, מודה ספואן לחברי מועצת העם ומביע אופטימיות זהירה: "למרות הכול, אני רוצה להגיד לכם תודה שהגעתם – בהגעתכם אתם עושים מעשה. האקטיביזם הזה שמתבטא בקימה מהכורסה הנוחה בסלון מוביל לזה שנתקרב להיות חברת מופת, דבר שחשוב לי גם כישראלי וגם כדרוזי. הפתרון יגיע מלדבר 'עם' ולא מלדבר 'על'. אנחנו אלופים בלדבר 'על', אבל הפתרון מגיע מלדבר 'עם'".
מהשיחות שנערכו בין חברי מועצת העם לאחר שיחתו של ספואן, ניכר כי דבריו טלטלו אותם, והציבו שאלה על משמעותה של "ברית הדמים" עם העדה הדרוזית, ושאלה אם אנחנו כישראלים יודעים להעריך אותה במעשים ולא רק בדיבורים.
את החלק העיוני במפגש סיכם ראש מועצת דאליית אל כרמל וזוכה פרס סוקולוב לעיתונות, רפיק חלבי. רפיק תיאר את האתגרים העומדים בפניו כראש מועצה, ואת האתגרים העומדים בפני החברה הדרוזית והצעירים בה, והזמין את המשתתפים לבקר בדאליית אל כרמל גם בהמשך.
הדת הדרוזית: מסתורין, גלגול נשמות והצבעים של הדגל
את הסיור הרגלי בדאליית אל כרמל פתחו חברי מועצת העם ברחבה המנציחה את זכר החללים הדרוזים שנפלו במערכות ישראל, והסמוכה ל"בית אוליפנט". אבתיסאם חלבי, מורת דרך מקומית אשר הנחתה את הסיור, סיפרה את סיפורו המרתק של הבית אשר נבנה על ידי לורנס אוליפנט בשנת 1884 כדי שישמש לו ולאשתו אליס בית למפלט בחודשי הקיץ. יחד איתם גר בבית נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", ששימש מזכירו של אוליפנט.
במרחק הליכה קצר מבית אוליפנט עומד "מקאם אבו אבראהים", מקום תפילה קדוש לדרוזים המשויך לנביא אבו אברהים, אחד ממייסדי האמונה הדרוזית ומפיציה. לדת הדרוזית שבעה עיקרים, הסבירה אבתיסאם, אך הפצתה ברבים אינו אחד מהם: להפך, הדת הדרוזית נחשבת לסודית ופתוחה רק בפני אלה הבוחרים להפוך לחכמי דת. לכן, בית התפילה הדרוזי קרוי "ח'ילווה", אשר פירושו "להתבודד", שכן בשל היות הדת הדרוזית סודית, הטקסים והלימוד נערכים בהצנע.
עוד נקודה מרתקת שעליה הרחיבה איסתיסאם היא האמונה בגלגול נשמות: הדת הדרוזית, המאמינה בגלגול נשמות, אינה רואה במוות דבר מאיים וסופי, אלא שלב בתהליך. זאת הסיבה שבתי הקברות הדרוזיים אינם כוללים מצבות או ציון פרטים אישיים של הנפטרים ולא מתקיימים בהם אזכרות. חריגים הם בתי הקברות הצבאיים, הכוללים מצבות ומתקיימים בהם טקסי אזכרה.
רגע לפני שהמשיכו חברי מועצת העם בסיור, סיימה איבתיסאם את הסבריה על הדת הדרוזית בפשר הצבעים המופיעים על הדגל של העדה הדרוזית: מחוץ ל"מקאם" התנוססו דגלי העדה הצבעוניים המורכבים מחמישה צבעים. לצבעי הדגל הדרוזי מספר הסברים, אך העיקרי נוגע לנביאי העדה. באמונה הדרוזית ישנם חמישה נביאים אשר לכל נביא צבע משלו בדגל הדרוזי. הצבע המרכזי בדגל, ירוק, משויך אל נביא ששמו מוכר גם לדת היהודית: יתרו, חותן משה.
סיפורי הסמטאות: צניעות עם הרבה כבוד וענווה
לקראת הצוהריים, הגיע הזמן לאכול ארוחה מהמטבח המקומי, וזאת עשו משתתפי הסיור במסעדה המסורתית "אל-מוכתר", השוכנת בבית עתיק במרכז העתיק של דאליית אל כרמל.
עם בטן מלאה ולאחר שאגרו כוחות בעזרת כוס קפה ועוגיות מסורתיות, המשיכו חברי מועצת העם אל סמטאותיו העתיקות של הכפר העתיק של דאליית אל כרמל. בסיור פגשו חברי מועצת העם באומנות רחוב מקומית: ציורי קיר, תבליטים ופיסול סביבתי, אשר בעזרת איבתיסאם סיפרו עוד על העדה הדרוזית ותרבותה.
הרחובות מלאי האווירה של העיר העתיקה הובילו את חברי מועצת העם אל המרכז למורשת הדרוזים, שם שמעו מפי איבתיסאם, אשר סבה היה אחד ממנהיגי העדה, כיצד חיו הדרוזים לפני שנים רבות. איבתיסאם סיפרה את סיפורם של האנשים שחיו כאן פעם, באורח חיים צנוע אך עם הרבה כבוד וענווה.
הנקודה הבאה בסיור הייתה מפגש בגלריה של סם חלבי, אומן מקומי אשר מהווה סמל לדרוזי הצעיר של 2022. סדנת הציור של סם הייתה צבעונית, בלשון המעטה. סם בוזק צבעים על קנבסים, אבל לא רק: קירות הגלריה, הרהיטים, המדרגות ואף השביל ברחוב המוביל אל הגלריה מלאים בצבעים מרהיבים אשר תופסים מייד את העין. שיטת הציור של סם יוצרת על הקנבס מראות קסומים בעלי עומק, כאילו היו אלה ציורים בתלת ממד.
סם התחיל למכור את ציוריו כשהיה בן 13 כדי לתמוך כלכלית במשפחתו. תמונותיו נמכרו בעילום שם מאחר שלא היה מקובל שגבר דרוזי יעסוק באומנות. רק כעבור שש שנים, בגיל 19, יחשוף סם את שמו ויפתח גלריה. מאז, מספר סם, הרבה השתנה: היום התרבות המקומית העשירה מקבלת מקום בקדמת הבמה בדאליית אל כרמל. סם אופטימי ומבטא זאת בציוריו הצבעוניים והעשירים: "אני יודע שציורים משפיעים על הנפש של מי שרואה אותם, וחשוב לי להעביר אופטימיות. גם בזמנים שבהם המציאות אינה פשוטה, וזה ללא ספק משפיע עליי כאומן, אני עדיין רוצה להעביר אופטימיות נאיבית".
לאחר דברי סיכום על הסיור והתובנות שעלו בו, התפזרו החברים לזמן עצמאי בשוק, שם יכלו לפגוש באופן חופשי את הווי הרחוב, לטעום עוד מהמטעמים המקומיים, וליהנות מקולות השוק המלא חיים. לאחר מכן יצאה ההסעה חזרה הביתה.
ד"ר עו"ד גלעד וינר: "מועצת העם עושה הרבה במרחב הדיגיטלי, אבל אין תחליף למפגש פנים אל פנים"
ד"ר עו"ד גלעד וינר, מנהל הקונגרס הישראלי, שליווה את הסיור יחד עם פרופ' שחר ליפשיץ, מנהל מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, סיכם את הסיור ואמר: "הסיור הזה של מועצת העם הוא בדיוק מה שמייחד את הפעילות שלנו: אנשים מכל שכבות האוכלוסייה בישראל, שאכפת להם ומעורבים אישית בניסיון לאחות את השסעים בחברה הישראלית, עוזבים את המסכים, ויוצאים מהבית למפגש אנושי אמיתי ובלתי אמצעי עם החברה הדרוזית. החברים במועצת העם עושים הרבה גם במסגרת הקהילה הדיגיטלית, אך אין תחליף למפגש פנים אל פנים ולהכרת האתגרים מהשטח. זה לא מובן מאליו שהחברים כאן הקדישו יום שישי שלם כדי להכיר, באמת ומקרוב, את החלקים השונים של האוכלוסייה הישראלית, ובמקרה הזה: העדה הדרוזית, ומזווית מרעננת, גם אם כואבת".
בעקבות הסיור המרתק וההתעניינות הרבה שנרשמה במהלכו, אנחנו ממשיכים בפעילות להכרת העדה הדרוזית. בהמשך מתוכננים להתקיים מפגשים בינאישיים בין החברה היהודית לעדה הדרוזית, סיורים נוספים בדאליית אל כרמל, הרצאות של מנהיגי העדה ועוד.
—
מעניין אתכם לדעת עוד על העדה הדרוזית? היכנסו עכשיו אל יחידת ההיכרות עם העדה שהכנו.
