/ פרופ' שחר ליפשיץ
מציאות אחת יכולה לייצר נרטיבים שונים, והתנגשותם של הנרטיבים מולידה מחלוקת. הדיון המתקיים בבית המשפט העליון בימים אלה על אודות ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול-לבן מדגים זאת היטב, כאשר צדדים שונים מביטים באותה מציאות דרך פריזמה נרטיבית שונה שמכתיבה את היחס השיפוטי אל סעיפי ההסכם. הבנת הנרטיבים השונים יכולה להוליד גם את הפתרון.
האם יש נרטיב שיכול להביא את בית המשפט לפרשנות שתוביל לבניית הסכמות בחברה הישראלית? בואו נבחן את הנרטיבים השונים שעולים מהדיונים בבית המשפט העליון.
נרטיב ראשון: ההישרדות וההודנה
הסיפור הראשון הוא סיפור ההישרדות וההודנה, כפי שמסופר על ידי עו"ד שרגא. על פי סיפור זה, ראש הממשלה יזם בזו אחר זו שלוש מערכות בחירות מתוך מטרה להגיע לרוב שיאפשר לו להחליש את מערכת המשפט ועל ידי כך להימלט מאימת הדין בדמות כתב האישום שהוגש נגדו.
משנכשל ראש הממשלה בתוכנית זו, הוא רקם תוכנית אחרת, שאותה אפשר לדמות להודנה זמנית הנערכת עם אויבים שלעת עתה אי אפשר להכניעם – והיא ממשלת אחדות שבאמצעותה ישלוט ככל האפשר במערכת המשפט ואכיפת החוק.
סיפור זה מכתיב גם את פרשנות פרטיו של ההסכם. כך, למשל, התכלית של הקפאת המינויים בתקופת ממשל האחדות וזכות הווטו גם בתקופות שלאחר מכן היא החלשת גורמי אכיפת החוק וניסיון של נאשם למנות את שופטיו.
על פי סיפור זה על בית המשפט להתייחס בחשדנות מופלגת להסכם הקואליציוני ולחקיקה העתידית שתבוצע על פיו ולהפעיל כלפיו את אמות המידה המחמירות ביותר.
נרטיב שני: ממשלת חירום בצל קורונה
הסיפור השני הוא סיפורה של ממשלת חירום בצל נגיף הקורונה. סיפור זה מקבל ביטוי בנוסח ההסכם, וחלק משמעותי משאלות והערות השופטים בדיון כיוונו אליו. על פי סיפור זה, הנכונות של הצדדים להקים יחד ממשלה וההסדרים המיוחדים הקבועים בהסכם משקפים את מצב החירום הרפואי כלכלי והחברתי שבו מצויה מדינת ישראל בשל מגפת הקורונה.
לנוכח תכלית זו של ההסכם, הציעו השופטים שהוראות החקיקה הנחוצות לצורך מימוש ההסכם יוגדרו כהוראות שעה זמניות. נוסף על כך, לנוכח רציונל החירום, צפוי בית המשפט להפעיל ביקורת משפטית מתונה יחסית הן בשלב ההסכם ובהמשך גם בשלב יישומו כלפי מהלכים משפטיים ומשטריים שאפשר להצדיק אותם בשל משבר הקורונה. לעומת זאת, מהלכים משפטיים חריגים הקבועים בהסכם שאין להם קשר להתמודדות עם הקורונה, כגון הקפאת חקיקה בתחומים שאינם קשורים בקורונה, אינם לגיטימיים. על פי גישה זו, הקפאת מינויים ושלילת מנהגים חוקתיים לכאורה לגבי תפקידי האופוזיציה ייפסלו בשלב זה או אחר.
נרטיב שלישי: חתונה ממבט ראשון
אל מול שני הסיפורים הללו אני מבקש להציע סיפור שלישי, סיפור שעורך הדין של כחול-לבן החל להציגו אך הוא דורש פיתוח והנהרה. סיפור, שבפרפרזה על ניסוחה של הנשיאה חיות, אפשר לכנותו: "קודם נתחתן, אחר כך נחזר" או "חתונה במבט ראשון".
סיפור זה מתמקד במצב חסר התקדים שבו הציבור הישראלי חצוי בין שני מחנות יריבים שהזהות הפוליטית שלהם מתערבבת עם הזהות האישית והאידיאולוגית שלהם ושגם לאחר שלוש מערכות בחירות אף אחד מהם לא מצליח לקבל מן הבוחר מנדט המאפשר לו להוביל לבדו את המדינה.
ההכרה בחוסר היכולת של המחנות להוביל את המדינה כל אחד לבדו הוליכה אותם לפעול בדרך לא שגרתית ולהקים את ממשלת האחדות. אולם, מאחר שמדובר בנישואי חוסר ברירה ומאחר שבין הצדדים שורר חוסר אמון חמור, נדרשים תיקונים משטריים מהותיים שיוכלו להבטיח את הגשמת הרוטציה. לכן, בשלב הראשון יתמקדו הצדדים אך ורק בצעדים הכרחיים לצורך התמודדות עם מצב החירום בעקבות משבר הקורונה ורק בהמשך הדרך יפנו לטיפול בנושאים נוספים הדורשים טיפול. נוסף על כך, כדי לא לסכן את השותפות בשלביה הראשונים, נדרשת תקופת "היריון מוגן" שבו לא יידרשו הצדדים לקבל החלטות בנושאים שנויים במחלוקת בטרם גיבשו יכולת עבודה משותפת ויחסי אמון. לפי נרטיב זה אפשר להסביר, גם אם לא להצדיק, דחייה של חלק מן המינויים הדחופים ודחייה של יוזמות חקיקה לא דחופות בכמה חודשים ותהליכים בוני אמון נוספים.
נכון, הסיפור השלישי הוא סיפור עצוב ולא רומנטי על נישואי חוסר ברירה ללא אהבה. אך לצד הדכדוך, הסיפור גם מותיר פתח לתקווה שלפיה עם הזמן יתפתחו יחסי האמון וממשלת החירום תהפוך לממשלת פיוס שתקדיש עצמה למציאת מזור לשסעים המאפיינים את החברה הישראלית. לא בכדי כולל ההסכם הקואליציוני התייחסות להקמת "קבינט פיוס".
קבינט הפיוס: הצהרת כוונות שיש לבנות עבורה תוכנית סדורה
הנרטיב של "חתונה ממבט ראשון" אף יכול להצדיק את פרישׂת קווי היסוד של הממשלה באופן מדורג, כשם שלגיטימי שממשלה תציין בקווי היסוד שבכוונתה לחתור להסכם שלום עם אויבים אך לא תפרט את עדיין את תנאי ההסכם. כך, לגיטימי שממשלה תציין בקווי היסוד שבכוונתה לחתור לפיוס לאומי על ידי הקמת קבינט פיוס, מבלי שהיא מציינת מה יהיו קווי המתאר או התוצאה של הליך הפיוס.
חלק מתפקידו של הקונגרס הישראלי שזכיתי להיות ממייסדיו וממוביליו הוא להוביל את תהליכי הפיוס בחברה הישראלית על ידי בניית הסכמות לפי מתודולוגיה סדורה, ובשיתוף של הציבור הרחב, תוך בניית דמות ברורה להצהרת הכוונות הכללית של "קבינט פיוס".
ההכרה בנישואי חוסר הברירה שנכפו על המפלגות לפי הנרטיב השלישי, יחד עם פתיחת הפתח לתהליך רחב של פיוס לאומי, מחייבות לדעתי את בית המשפט העליון לפרש את ההסכם באורו המיטבי ולתת צ'אנס לחתונה ממבט ראשון.
פרופ' שחר ליפשיץ הוא ראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי וממייסדי הקונגרס הישראלי
