מועצת ההסכמות היהודית-ערבית של הקונגרס הישראלי הביאה אל שולחן הדיונים מנהיגות ומנהיגים חברתיים יהודים וערבים, במטרה לנסות לגשר על המתח ביניהם ולייצר שיתופי פעולה בוני הסכמות. המועצה, שפעלה ב"ימי שגרה", הצליחה לגבש יוזמות נפלאות, אך מאז התהפכה הקערה על פיה. המתח בין יהודים לערבים בישראל, שנמצא תמיד מתחת לפני השטח, זינק אל ראש סדר היום הציבורי והעלה ספק גדול בנוגע ליכולת של שני הלאומים להמשיך לשתף פעולה וליצור שינוי חברתי. בריאיון הבא, ביקשנו ממי שנמצאת שם לאורך כל הדרך ומגשרת בין חברי המועצה, ד"ר רויטל חמי-זינימן, לשתף אותנו ברזי התהליך הגישורי, כדי שנוכל להבין אם יש מקום לתקווה. ספוילר: זה הולך להיות קשה, אך בהחלט יכול להצליח.
לבנות הסכמות: זה אפשרי, אבל מורכב
ד"ר רויטל חמי-זינימן היא בוגרת המחזור הראשון של התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ באוניברסיטת בר-אילן ומחלוצות תחום הגישור בישראל. במהלך 22 שנות גישור הבינה שהיא נוטה לעשייה מקצועית הנובעת מעיסוק בזהות וברב-תרבותיות, ומיקדה את עבודתה בתהליכי גישור חברתיים. במסגרת כך, היא משמשת מגשרת במרכזי גישור בקהילה המפוזרים ברחבי הארץ, וכן בפרויקטים שונים של הקונגרס הישראלי, נוסף על היותה מרצה וחברת סגל בחוג שבו הוכשרה – התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ באוניברסיטת בר-אילן.
בריאיון שערכנו עימה, ביקשנו לשמוע את התובנות שעלו במועצת ההסכמות היהודית-ערבית שאותה הובילה לצד ד"ר אוריאנה עבוד-ארמלי, כיצד מתבצעים תהליכי גישור במסגרת סכסוכים חברתיים, ואם יש מקום לאופטימיות בנוגע לשסע הלאומי בישראל.
רויטל, בואי נתחיל מהבסיס – איך יוזמים תהליך גישור חברתי?
זה יכול לבוא מכל אדם שרוצה לקדם איזשהו שינוי. אני יכולה לספר על תוכנית מאוד מעניינת שגיבשנו, להכשרת נשים ערביות ויהודיות כמגשרות בקהילה, שהגיעה משני בוגרים שלנו בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ בבר-אילן, שבה אני משמשת מרצה וחברת סגל. אחת מהשניים, בוגרת ערבייה שמנהלת מתנ"ס בלוד, ביקשה לקדם יוזמה כלשהי שתסייע למתיחות החברתית הקיימת בעיר. כך, יצרנו תוכנית ממוקדת לנשים מובילות בקהילה הערבית ובקהילה היהודית, שבמסגרתה הענקנו להן כלים מעולם הגישור לניתוח, הבנה וניהול קונפליקטים מבוססי זהות. הנשים למדו יחד ותרגלו את הכלים במסגרת סימולציות שעשינו, והשאיפה היא שהן יוכלו להתערב ולסייע בפתרון קונפליקטים וסכסוכים.
היית מעורבת באירועים האחרונים בלוד?
נעשו ניסיונות כאלה, אבל לצערי קשה עד בלתי אפשרי לבצע תהליך גישורי כשהשטח בוער. אני יודעת שאחד מנציגי מועצת ההסכמות היהודית-ערבית של הקונגרס הישראלי, אקרם סאקאללה, שמשמש גם חבר מועצת העיר לוד ומחזיק בתיק הבריאות, יחד עם שאר חברי סיעתו במועצה, לקחו חלק משמעותי בניסיונות להרגיע את הרוחות. צריך לתת את הקרדיט לו ולשאר הפעילים החברתיים שעבדו קשה מאחורי הקלעים וגם כיום ממשיכים לפעול לצמצום הקרע והשסע שנגרמו מהמהומות האחרונות, להרגעת המצב, לצד הפוליטיקאים, המגשרים ושאר המעורבים.
מתי ואיפה כן אפשר לבצע תהליך גישורי?
צריך להתמקד בעיקר בתהליך של מניעה, מה שלא קרה מספיק בלוד לדעתי, על אף שהמתח בין התושבים היה ידוע ומוכר לכול. בערים מעורבות צריך להיות פורום של תושבים שעוסקים בבעיות היומיומיות, בדומה למה שעושות מועצות ההסכמה המקומיות של הקונגרס הישראלי. ראינו שזה עוזר בתקופת הקורונה, כשהפעילות של המועצה האשדודית עזרה להרגיע את המתיחות בין חרדים לחילונים. צריך לזכור שהאלמנט הגישורי הראשון זה רצון, ושהוא לא צריך לנבוע דווקא מאהבה, אלא מהבנה הדדית שצריך למצוא דרך להתקיים יחד.
מה אפשר לעשות אחרי שכבר קרה מה שקרה בלוד?
יש כל מיני יוזמות שאני שומעת עליהן, אבל אני לא בטוחה שעבר מספיק זמן כדי להתחיל תהליך גישורי. השאיפה היא שמי שכן רוצה וכן מבין שרב ההפסד על הרווח – יצליח להשפיע על השאר ולקבוע את הטון. אני חושבת שזה שהמצב נרגע בלוד מצביע על כך שהרוב כן נמצא במצב הזה ומעוניין בסך הכול לחיות את חייו בשלווה.
אז אפשר להיות אופטימיים בנוגע ליכולת לבנות הסכמות בחברה הישראלית?
התפקיד שלנו זה לזרוק אבן למים ולשאוף לכך שייווצרו אדוות מספיק גדולות. כל דבר מעבר לכך הוא בגדר בונוס, ויש לנו לא מעט כאלה – מיזמים שנולדים במסגרת הפעילויות של הקונגרס. אז לבנות הסכמות זה אפשרי, אבל מורכב.
מכנסים ישיבת חירום: מועצת ההסכמות היהודית-ערבית ממשיכה לחפש פתרונות
על אף האתגרים שהביאה איתה מגפת הקורונה, פעלה מועצת ההסכמות היהודית-ערבית של הקונגרס הישראלי מרחוק, בניסיון לקדם יוזמות שיסייעו להיכרות בין הלאומים ולהפחתת המתיחות. בימים אלה, חברות וחברי המועצה נמצאים בקשר גם מעבר למתכונת המפגשים הפורמלית, ומנסים להשפיע על המצב החברתי בישראל.
מהן התגובות ששמעת מחברי המועצה במהלך מבצע "שומר החומות"?
כשראינו מה שקורה בערים המעורבות, כינסנו ישיבת חירום. האמירה הייתה שלא מרימים ידיים על אף האתגר הגדול, וזה משהו שאנחנו מעריכים ושואפים לראות במועצות ההסכמה שלנו. היה חשוב לחברי המועצה להראות זה לזה שאנחנו חולקים דרך משותפת ומתאמצים לשתף פעולה על אף חילוקי הדעות. ראינו איך כל צד מבין את הדברים אחרת, אבל בסופו של דבר אין לנו ברירה אלא למצוא דרך, כי כולנו כאן, ואנחנו לא הולכים לשום מקום.
אילו תחושות צפו אצל החברים במהלך הישיבה?
השיח התמקד בשיתוף – להציף את הבעיות. הנוכחים יצאו נגד האלימות ברחובות והבהירו שהם לא רואים בה דרך לגיטימית, מה ששימח אותי באופן אישי, אבל חלקם בהחלט היו פגועים. על אף שזה היה לא קל, זה נתן לנו תמונת מראה למה שיקרה אם לא תהיה מועצת הסכמות, אם לא יהיה בינינו שיח. מדובר בצעדים קטנים, אבל זה מעודד. עוד אדווה במים.
באילו נושאים התמקדה המועצה במקור?
הריחוק החברתי שנכפה עלינו בעקבות מגפת הקורונה הקשה מאוד את קיום מפגשי המועצה, אבל הגענו חדורי מטרה, והחלטנו להתאמץ ולהוציא כמה שיותר מהמצב המאתגר. הבנו שבזום יהיה קשה לעבור תהליך משמעותי ברמה האישית, ולכן הסכמנו בינינו להתמקד בתוצאות – מיזמים ופעילויות שיעסקו בנושאים כמו זהות, שוויון, חיים משותפים וחינוך, שאותם אפשר לקדם גם במצב של ריחוק חברתי. העובדה שהצלחנו לקדם יוזמות בפועל מעידה על הצלחה גדולה של המועצה, עם ועל אף המצב המאתגר שבמהלכו התקיימה. אגב, מעניין מאוד לראות שהתסכול שצף במסגרת מבצע "שומר החומות" יושב בדיוק על הנושאים שבהם התמקדה המועצה.
וכל חברי המועצה הסכימו על הנושאים שהזכרת?
זה משתנה מנושא לנושא. בסוגיית השוויון, למשל, הייתה הסכמה כללית. דובר על תחבורה וסלילת כבישים, תקציבים וכו'. לעומת זאת, סביב סוגיית הזהות היו חילוקי דעות. בניסיון לייצר זהות ערבית-ישראלית, עלתה הצעה ליצור חיבורים סמליים באמצעות גיבוש דגל והמנון משותפים, שיאפשרו לאזרחים ערבים להזדהות יותר עם מדינת ישראל. כיוון שסמלי המדינה נתפסים כדבר קדוש, ההצעה הזו נתקלה בהתנגדות – גם אם הצורך בה הובן.
איך התמודדת כמגשרת עם חילוקי הדעות הללו?
אין חיפוש אחרי אמת אחת. לא ניגשתי לזה ממקום של מי צודק, אלא ממקום של להבין, לגלות אמפתיה גם אם לא מסכימים. מה שיפה בגישור זה היכולת למצוא פתרון שמתאים לצרכים של שני הצדדים על אף חילוקי הדעות. למשל, הייתה מחלוקת לגבי השאלה מדוע במגזר הערבי יש פחות אקדמאים. אז אומנם הצדדים חולקים זה על זה בנוגע לסיבות, אבל הפתרון הוא אותו פתרון. הסכמנו שיש תקרת זכוכית, ועכשיו בואו נראה איך מנפצים אותה.
איך נקרא הכלי הגישורי שמאפשר לעשות תהליך כזה?
"ריפריימינג" – מסגור מחדש, שאינו בהכרח סובב סביב העמדות של כל צד. המטרה היא להשיל את העמדות האישיות ולהגיע ללב העניין. ההגעה להסכמות יכולה לקרות בכל מיני צורות ודרכים, ובמועצת ההסכמות היהודית-ערבית, ההסכמה שהתקבלה היא לייצר מיזמים שמקדמים את הנושאים שסומנו כחשובים. ואכן, יש יוזמות שנולדו בעקבות ההיכרות והקשרים שנוצרו במועצה, כמו קורס הדרכת השואה במגזר הבדואי בשיתוף מוזיאון יד מרדכי, ועוד כמה יוזמות שנמצאות בשלבי פיתוח מתקדמים.
אחרי כל כך הרבה שנים בתחום הגישור, למדת משהו חדש מהובלת המועצה?
אני כל הזמן לומדת, בטח כשמדובר בתהליך כל כך מורכב וייחודי. התוודעתי לפרויקטים מדהימים וייחודיים בנוף, כמו מיזם "השחר החדש בנגב", והכרתי אנשים מעניינים שמגיעים מרקעים שונים. מעבר לכך, המשתתפות והמשתתפים הגיעו למועצה מתוך תחושת אחריות חברתית ומתחומי עשייה מגוונים, והביאו איתם המון ידע ונתונים מהשטח. החשיפה לאנשים, לידע ולתפיסות העולם המורכבות של מנהיגים חברתיים ומובילים בחברה הישראלית היא דבר מלמד מאוד שחידש לי הרבה.
לסיום – האם את באופן אישי מאמינה שאפשר לאחות את השסע הלאומי בישראל?
ליישב את הסכסוך זה עניין מורכב. אני מאמינה שבשלב הזה אפשר לנהל את הסכסוך מתוך מקום ריאלי, ומשם להתקדם.
