המטרה: עצמאות, כבוד-אדם וחירות לעם ההודי
האמצעי: מאבק ללא אלימות, פילוסופיית סטיאגרהא
הצדדים: האימפריה הבריטית וההודים (וכן קסטות שונות, מוסלמים והינדו ועוד)
הזמן: המחצית הראשונה של המאה העשרים
הרקע: האימפריה הבריטית בשיא כוחה
מי כמונו, יושבי המזרח התיכון, מיטיב להכיר את כוחה, טלטלותיה, גזריה ומקלותיה של האימפריה הבריטית. האמת היא שרבים כמותנו חיו תחת שלטונה הנישא והמתנשא, כך בפלסטינה, כך בחלקים רבים מאפריקה וכך גם אנשי "המזרח" שבהודו.
מי אתה, מוהנדס קרמצ'נד גנדי
מוהנדס קרמצ'נד גנדי נולד וגדל בהודו, כבן למשפחה חזקה בהיררכיה ההודית. הוא למד ונעשה עורך דין והשתקע לתקופה מסוימת בדרום אפריקה, שכמו הודו, גם היא הייתה נתונה תחת שלטון בריטי. גנדי הצליח בתפקידו, התלבש במיטב בגדי המערב ונהנה ממנעמי החיים. עם זאת, מספר אירועים גזעניים נגדו ונגד הודים אחרים (למשל, הוא נזרק מהמחלקה הראשונה ברכבת לדרישתו של נוסע לבן, למרות שרכש לעצמו כרטיס מתאים) שינו אותו מהקצה אל הקצה.
המאבק בבריטים, מדרום אפריקה ועד להודו
בדומה ללא מעט מנהיגי התנועה הציונית, המאבק של גנדי באימפריה הבריטית התרחש במקביל לשיתופי פעולה עימם. לצד סיועים לא אלימים למטרותיהם של הבריטים, הצליח גנדי להנהיג תנועות עממיות שהתנגדו בשביתות ובעצרות המוניות, ברוח המסורת ההינדית, לגזֵרות נגד ההודים של דרום אפריקה. לאחר שכבר התנסה בכלא הבריטי ובהתנגדויות המוניות, בחר להמשיך במאבקיו העממיים בהודו עצמה.
גנדי שינה את אורחות חייו להינדואיים מסורתיים, ומחליפות ועניבות עבר ללבוש ההודי המסורתי, התפור בבית. מנסיעות במחלקה הראשונה עבר גנדי להסתפקות במועט, ישיבה על הרצפה, צומות וצמצום מתמיד של מגוון מקורות התזונה שלו, שאינם כוללים כמובן שום אלימות נגד אף חיה.
את חייו החדשים אפשר למסגר במסגרת הפילוסופית שנתן לחייו והטיף לסביבתו – עקרון הסטיאגרהא. עצם הרעיון הוא להגיע אל האמת ואז להיצמד אליה ולהיאבק במכחישיה בדרך של התנגדות באמות מוסר ולא באלימות. מבחינתו של גנדי והסטיאגרהא, עמידה נחושה לצד האמת תעורר בסופו של דבר הזדהות גם מצידו של היריב, שמחפש ודאי את האמת שלו. כך אפשר להגיע אל עמק השווה, עם אינטרסים וערכים משותפים. בעמידה כזו מול היריב, האלימות מיותרת.
מאבק בלתי אלים
המסע החברתי של גנדי כלל מאבקים בחוסר שוויון בלא מעט רבדים. הוא נאבק ככל יכולתו בהיררכיית הקסטות, בהתרחקות מהטמאים, בחוסר השוויון כלפי הנשים וכמובן – בהיעדר העצמאות מהבריטים. בתקופה ההיא הוא נודע במאבקים בכמה תקנות וגזרות מקוממות, מקומיות ולאומיות, ובכל המקרים גישתו הייתה מאבק בלתי אלים. אחד המפורסמים היה המאבק שלו במיסוי העודף על טקסטיל מקומי, שהיטיב עם טקסטיל מיובא מבריטניה. לעומת לאומנים ששרפו טקסטיל מיובא, גנדי קרא להודים לנקוט בגישה הפוכה – להקדיש מדי יום זמן לאריגת בדים. כך פגע ביבוא וחיזק לא רק את השימוש בבד מקומי, אלא גם את הגאווה ההודית ואפילו את מעמד הנשים, שבאופן נדיר מצאו את עצמן יחד עם הגברים בחזית המאבק הלאומי.
כוחו הרב וקריאתו הפומבית להיפרד מהבריטים הציבו אותו כבר בימי מלחמת העולם הראשונה כמנהיגה של תנועת הקונגרס הלאומי ההודי. בשל מאבקיו על עצמאות הודו, שביתות הרעב ומסעותיו הפומביים, גנדי מצא את עצמו שוב ושוב, בכלא הבריטי, שאליו נכנס וממנו יצא, ובסופו של דבר צבר כמה שנים מאחורי סורג ובריח.
צעדת המלח
למרות איסורם הגורף של הבריטים על קיום הפגנות ומחאות, גנדי בחר להמשיך במחאותיו נטולות האלימות. גם כשנורו ונהרגו המוני הודים בידי שוטרים בריטים, המשיך גנדי להטיף שלא לענות באלימות, אלא להיאבק בדרכים כלכליות, בשביתות ובעצרות. אחד האמצעים היה הכרזת עצמאות חד צדדית מצידם של ההודים, אך מבלי לפתוח במלחמה שתרחיק את האימפריה מגבולות העצמאות.
ב-1930, לאחר שהוטל איסור על ייצור מלח מקומי, כדי שלא להתחרות במלח הבריטי, החליט גנדי לערוך אירוע מחאה שאפתני: יחד עם המוני תומכים יצא האיש לצעדה של כמעט 400 קילומטרים עד לים, שם ייצר מלח, נגד החוק. התקשורת ההודית והעולמית ליוותה את הצעדה כמו גם את התלקחות המיליונים החברתית שנבעה ממנה וכן את מעצר עשרות אלפי ההודים שבעקבותיה. האלימות הרבה שהפעילו הבריטים נגד המפגינים הלא-אלימים לא עברה בשלום בתקשורת העולמית.
הבריטים עוזבים, עצמאות להודים
צעדת המלח הייתה אחת מנקודות המפנה שגרמו לבריטים להבין כי לא יוכלו להמשיך לאורך שנים את שליטתם באומה ההודית. במשך שנות השלושים, וכן במהלך מלחמת העולם השנייה, נוצר דיאלוג ממושך ומורכב בין נציגי הממלכה הבריטית ובין גנדי ונציגי האומה ההודית, בין היתר בשל כוונת הבריטים לפצל בין ההינדואים והמוסלמים.
בקיץ של 1947, ללא אלימות אך לאחר שנים רבות של שביתות, מאבקים ושיחות אינסופיות, הסתיים השלטון הבריטי בהודו. למרות מתח אדיר של מאות מיליוני בני אדם, דרכו של גנדי הביאה בסופו של דבר לעצמאות של מי שהפכה לדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם.
דרכו של גנדי
מאבקיו העממיים של גנדי לא הסתיימו מעולם: נסיגת הבריטים הגיעה עם פיצול הודו למדינה הינדית (הודו) ומוסלמית (פקיסטן), לאחר מלחמת אזרחים בין ההינדים והמוסלמים. האלימות הגואה לא שינתה את דרכו והוא המשיך לקרוא לכולם, בני עמו ויריביו, לנקוט בדרך של שלום. הוא אף קשר עצמו בשביתות רעב ממושכות בניסיון לבלום את האלימות. קריאותיו להודים לסייע כלכלית למוסלמים כדי לפייס אותם נתפסו על ידי פלגים מסוימים בהודו כבגידה וגנדי, איש שהקדיש את חייו לדרכים לא-אלימות, נרצח בחצר ביתו הזמני, כשפסע בין מבקרים לברך אותם.
גורלו של גנדי לא הצליח להציל את עצמו מהאלימות. עם זאת, דרכו שקוראת לפתור סכסוכים, גם אם הם גדולים ומורכבים, ללא אלימות, נשארה עימנו. הדרך הזו להשגת מטרות עממיות ויישוב סכסוכים קנתה מקום של כבוד לא רק בקרב האומה ההודית, אלא גם אצל מנהיגים רבים אחרים בהיסטוריה, שבחרו בה וכך הנהיגו את קהילותיהם. בין האנשים שבחרו בדרך ה"סטיאגרהא" של גנדי אפשר להזכיר את נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג וגם הדלאי למה.
במאבקים פרטיים בין אנשים, מקובל מאוד שאלימות אינה רצויה. גנדי הוכיח שהדרך הזו יכולה להיות טובה גם ביריבויות בין חלקים בחברה, בין מדינות ובין מעמדות. בהטפה לחיים מוסריים וערכיים נטולי אלימות, גנדי עמד מול ולצד כוחות אלימים רבים, אלו שצידדו במבנה החברתי ההודי הישן ואלו שהתנגדו לו, אלו שתמכו בחיים האימפריאליסטיים ואלו שנאבקו לעצמאות, אלו שנצמדו לסגנון חיים מפלה ואלו שעמדו נחושים לטובת שוויון. גנדי האמין בכל מאודו בעמידה נחושה לטובת האידיאולוגיה שלך, אבל דרך של אלימות פשוט לא הייתה אחת האפשרויות מבחינתו, ולדרך הזו הטיף בהודו ובשאר העולם. מבחינה זו, גנדי הוא לא רק אבי האומה ההודית, אלא גם אביו המודרני של המאבק הבלתי-אלים, אפילו נגד כוחות גדולים וחזקים.
מה נוכל ללמוד מדרכו של גנדי? אולי כי עמידה איתנה על העקרונות שלנו אינה צריכה לעמוד בסתירה לעמידה של הצד השני על עקרונותיו. עמידה ערכית שנצמדת לאמת יכולה להניב שותפות ערכית ופיוס.
להרחבה על דרכו של גנדי לפתרון סכסוכים מומלץ לקרוא את הפרקים הרלוונטיים בעבודת המחקר (במיוחד עמודים 26–47) בלינק הבא: https://bit.ly/2zzFIJd
אפילוג: גנדי – אגדה או מיתוס?
דמותו הצחה של גנדי, הסגפנית והצנועה, רודפת האמת והשלום, אוהבת האדם באשר הוא, מוכתמת בשנים האחרונות במספר ספרים בטענות לא פשוטות על היותו דו פרצופי, לעיתים, גם בהקשר המיני, ואפילו גזען כלפי ילידי אפריקה שחי במחיצתם – דבר שנראה כי ניסה להסתיר בהמשך. כדי לקרוא עוד על ניפוץ המיתוס, אפשר לקרוא בכתבה במגזין אטלנטיק הוותיק ובכתבה בעיתון הארץ, שבין היתר מגלה טפח מגישתו למאבק הציוני המקביל.
