המטרה: הצורך להתמודד עם הטראומה הלאומית של עידן האפרטהייד על כל היבטיו, ומעבר למשטר דמוקרטי המבטיח שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, והכול תוך מזעור תופעות של טינה ונקמנות בין האזרחים.
האמצעי: מודל הפיוס מבוסס הצרכים.
הצדדים: מנהיגי השלטון הלבן מתקופת האפרטהייד ומתנגדי המשטר.
המגשר: ועדת השלום והפיוס, בראשות הארכיבישוף דזמונד טוטו.
הזמן: 1995
עידן האפרטהייד
משנת 1948 פעל בדרום אפריקה שלטון של המיעוט הלבן, שדגל בהפרדה גזעית ובאפליה ממוסדת כנגד הרוב השחור במדינה. האידיאולוגיה הגזענית תורגמה לחוקים שכפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, במוסדות החינוך, באמצעי התחבורה, ובגישה לשירותי הבריאות, התרבות והפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים את הזכות הבלעדית לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים ואסרו עליהם התאגדות פוליטית ומקצועית.
לצד חוקי האפרטהייד התפתחה מערכת נוקשה של אכיפה תוך שימוש בעונשים מחמירים, מעצר מנהיגי האופוזיציה הפוליטית, שיטור נוקשה ופיזור הפגנות מחאה באש חיה.
אחד מאירועי השיא התרחש ב-21 במרץ 1960 כש-69 מפגינים שחורים בעיירה שארפוויל נורו למוות בידי כוחות המשטרה בעת הפגנת מחאה נגד "חוק המעבר" – החוק שחייב אזרחים שחורים לשאת בכל עת תעודות מעבר מיוחדות שהונפקו בידי השלטונות כדי לשלוט בתנועותיהם בתוככי המדינה. אירוע זה, שלימים כונה "טבח שארפוויל", עורר את מנהיגי ההתנגדות להחליף את קו אי-האלימות שנקטו בו בקו תקיף יותר של טרור וחבלה, והביא להסלמה בעימות, שגררה מעצרים נרחבים. בין היתר נעצר נלסון מנדלה, מנהיג הזרוע הצבאית של תנועת "הקונגרס הלאומי האפריקני" שהוצאה אל מחוץ לחוק. העצורים הועמדו למשפט ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות.
ללא שאיפות נקם
משטר האפרטהייד הסתיים בשנת 1990, כאשר ראש ממשלת דרום אפריקה, פרדריק וילם דה קלרק, הפתיע את העולם בהכריזו כי הוא מבטל את חוקי האפרטהייד ואת מדיניות ההפרדה הגזענית.
כעבור ארבע שנים (1994) התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה, שבהן זכה הקונגרס הלאומי האפריקני ברוב מוחץ. הנשיא הנבחר, נלסון מנדלה, ערך מחדש את חוקת המדינה והקים את "ועדת האמת והפיוס".
הרציונל מאחורי "ועדת האמת והפיוס" היה לאפשר לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות באשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה ויתנצלו בפני הקורבנות. על פי גישת הוועדה, הסיפור והווידוי מובילים להכרה בסבל שנגרם ולמתן מחילה, ובעקבותיהם לפיוס. בראש הוועדה עמד הארכיבישוף דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום.
בשנת 1998 הגישה הוועדה את מסקנותיה, שכללו גינוי חריף לשני הצדדים על ביצוע זוועות בתקופת האפרטהייד. הקמתה, עבודתה ומסקנותיה היוו נדבך חשוב במעבר לשלטון דמוקרטי שווה זכויות, וזאת ללא שאיפות נקם מצד אלה שקופחו עד כה, ובקבלה גאה של השלטון החדש מצד אלה שתמכו בשלטון הקודם.
מודל הפיוס מבוסס הצרכים
ועדת האמת והפיוס היוותה השראה לחוקרים ולפעילים חברתיים ברחבי העולם. כך, למשל, אפשר לראות את מודל הפיוס מבוסס הצרכים – שפיתחו ד"ר נורית שנבל ופרופ' אריה נדלר מאוניברסיטת תל-אביב – ככזה המבקש לרתום את הניסיון הדרום אפריקאי למגוון של סוגיות, לרבות טראומות של קהילות מופלות החשות תחושת קיפוח ופגיעה.
המודל מציע כי בעקבות אפיזודה של פגיעה נוצרים חסכים אסימטריים במשאבים הרגשיים של הקורבנות והתוקפנים, וכי חסכים אלה, המאיימים על ממדים ספציפיים בזהות של הקורבנות והתוקפנים, חוסמים את הדרך ליחסים הרמוניים. מודל הפיוס מבוסס הצרכים מציע "עסקת חליפין", שבאמצעותה כל אחד מהצדדים מספק את הצורך הרגשי של יריבו ובכך מסיר את האיום על הזהות שלו.
במילים אחרות, אם התוקפנים יעבירו מסר של העצמה לקורבנות ואילו קורבנות יעבירו מסר של קבלה לתוקפנים, נכונותם של שני הצדדים להתפייס תגבר. בהקשר הישראלי, אפשר לחשוב על ישימות המודל עבור מצבי מחלוקת בחברה הישראלית. כך, למשל, מערכת היחסים העכורה שבין משטרת ישראל לבני העדה האתיופית יכולה להשתפר אם משטרת ישראל תעביר מסר של העצמה לקהילת יוצאי אתיופיה, ויוצאי אתיופיה יעבירו מסר של קבלה לשוטרים.
אחד המנגנונים המרכזיים שבאמצעותו מתבצעת "עסקת חליפין" כזו הינו מעגל "התנצלות–סליחה". כאשר התוקפן מתנצל בפני הקורבן, הוא בעצם מודה בקיום "חוב מוסרי" כלפיו. בעקבות ההתנצלות, גורלו של התוקפן נמצא בידי הקורבן, אשר יכול להחליט אם לדחות את ההתנצלות או לקבלה (ובכך "למחוק" את החוב). משום כך, התנצלות מעצימה את הקורבן ומספקת את הצורך שלו בכוח. לעומת זאת, כאשר הקורבן סולח לתוקפן, הוא מאשר בכך שלמרות מעשיו הפוגעניים עדיין אפשר לחוש כלפיו אמפתיה, להבין – גם אם לא להצדיק – את מניעיו למעשה הפגיעה, או את רגשותיו הקשים (בושה, אשמה) בעקבות המעשה, ולקבל אותו מחדש לקהילה המוסרית.
רוצים לקרוא עוד? היכנסו למאמר המחקר של ד"ר נורית שנבל ופרופ' אריה נדלר: https://journals.sagepub.com/doi/pdf/10.1177/0963721415601625
