אם תשאלו סטודנט למשפטים מהם הקורסים החשובים ביותר בעיניו, הוא כנראה יתמקד בקורסי ליבה כמו דיני חוזים, דיני משפחה או דיני נזיקין. אבל אם תשאלו את דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, פרופ' מיכל אלברשטין, מהו הקורס שהייתה רוצה שכל אחד מהסטודנטים שלה ילמד, זה יהיה דווקא קורס בגישור ויישוב סכסוכים.

"מהרגע שפגשתי את הרעיון של יישוב סכסוכים בעולם המשפט – התאהבתי בו"

רשימת התארים והתפקידים של פרופ' מיכל אלברשטין אינה קצרה: היא דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, אחראית אקדמית על הקליניקה ליישוב סכסוכים שיפוטי בפקולטה, כיהנה כאחראית אקדמית של פרויקט "תקווה ישראלית" מטעם המועצה להשכלה גבוהה ביוזמתו של בית הנשיא ומנהלת מרכז מחקר הנתמך במענק ERC מטעם האיחוד האירופי ומפתח, בין השאר, בינה מלאכותית שתסייע בפתרון סכסוכים. נוסף על כך היא חתומה על שורת ספרים, ביניהם הספר המקיף ביותר בעברית על תחום יישוב הסכסוכים: "תורת הגישור" בהוצאת מאגנס ואוניברסיטת חיפה. הצלחנו לתפוס את פרופ' אלברשטין לשיחה על השסעים החברתיים בישראל, יישוב סכסוכים חברתי ומקומה של שפת הגישור בחברה הישראלית.

אני חייב לפתוח בדבר שהכי מסקרן אותי: את מפתחת בינה מלאכותית שתיישב סכסוכים?

הפרויקט הזה התחיל ממחקר שלי על תפקידים משתנים של שופטים בעידן המשפט הנמוג. כיום, מערכות משפט שונות כבר לא מנהלות משפטים באופן מלא, אלא מתמקדות בניהול תהליכים מהירים לפתרון המחלוקת, לפעמים עוד לפני שהגיעה לתחילת הבירור בבית המשפט. זה מעורר צורך למיין את הפניות הרבות עוד לפני שהן מגיעות לפתחו של בית המשפט, ולכן הצעתי לפתח מערכת בינה מלאכותית שתעזור לאנשים לבחון את אופציית יישוב הסכסוכים בהתאם למאפיינים האישיים שלהם ולמטרות שלהם בקונפליקט. אנחנו בונים אלגוריתמים שיסייעו להחליט על סמך מידע מהשטח ועל סמך מידע שהמשתמשים יזינו, אם לבחור באופציה גישורית או אחרת. האלגוריתמים יפענחו מידע שכיום לא נעשה בו שימוש במערכות המשפט כמו הסיבה האמיתית לסכסוך, המטרות האישיות של כל צד לסכסוך, והנסיבות שנמצאות מאחורי הקלעים.

מרתק. עכשיו נחזור להתחלה: כשהתחלת ללמוד משפטים, הבנת שתחום יישוב הסכסוכים הוא זה שיוביל את הקריירה שלך?

האמת שלא. אחרי לימודי משפטים ופילוסופיה לתואר ראשון, כשהתחלתי ללמוד לתואר שני, נחשפתי לתחום של יישוב סכסוכים בקורס שלימד פרופ' מוטי מירוני. ברגע שהתחלתי ללמוד את הקורס, הבנתי שזה מה שאני רוצה ללמוד, ואז גם התחלתי לגבש פרויקט דוקטורט שאותו עשיתי בהרווארד. אפשר לומר שמהרגע שנפגשתי ברעיון הזה של יישוב סכסוכים בתוך עולם המשפט, התאהבתי בו.

יש קשר בין התואר הנוסף בפילוסופיה לבין הנושא של יישוב סכסוכים?

אני רואה את המציאות כהתנסות שכל הזמן מעוררת חשיבה ויוצרת פרספקטיבות חדשות. המשפט הוא אחד הניסיונות להסדיר התנהגות אנושית, והוא מערב בתוכו גם תפיסות של יחסים אנושיים. גם תחום המשפט וגם תחום הפילוסופיה מוגבלים במה שהם יכולים להציע בתחום זה, ודווקא השילוב ביניהם רחב מספיק כדי להכיל רעיונות של יישוב סכסוכים המסדירים התנהגות אנושית בדרך ייחודית.

כיצד בא לידי ביטוי הפן הזה של יישוב סכסוכים בפקולטה למשפטים בבר-אילן?

יש אצלנו הרבה מוקדים שעוסקים בזוויות שונות של גישור ויישוב סכסוכים. כך, למשל, מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי מפעיל יחד עם הקונגרס הישראלי את "תוכנית התיכונים" שיוצרת דיאלוג בין תלמידים ערבים ויהודים ובין תלמידים דתיים וחילונים. תחום הגישור בולט גם בקליניקות המשפטיות שאנחנו מפעילים, ובמרכז למשפט מסחרי. כל זאת נוסף לקורסים ספציפיים העוסקים בתחום. למשל, בימים אלה יש לנו סמינר מצוינות שעוסק בבניית חשיבה מכילה בהקשר לקונפליקט שמעסיק אותנו ממש עכשיו בחברה הישראלית. יש לנו גם קורס של ייצוג בגישור, שהסטודנטים מתאמנים בו על איך מייצגים כעורכי דין ומאזנים את ההגנה על האינטרסים יחד עם פתרון הבעיות. בסוף הקורס יש לנו תחרות ומי שמנצח יוצא לתחרות בפריז.

"גישור הוא יותר ממיומנות. הוא דרך חיים שיש לפתח ולאמץ"

אני מניח שלא כל הסטודנטים יעסקו בגישור. למה חשוב לך שהם ילמדו על יישוב סכסוכים?

אני מאמינה שגישור היא יותר ממיומנות ספציפית. זו דרך חיים שיש לפתח ולאמץ לאורך החיים בכל אינטראקציה, בין אם היא אישית, בין אם היא רחבה יותר ופוליטית. כיוון שמשפטנים נתקלים בסכסוכים במהלך עבודתם, אני חושבת שהכרחי שהם יכירו את שפת הגישור ויפתחו מיומנות של גישור. וזה לא נגמר אחרי הקורס, כמובן. זו משימת חיים, שאני עצמי ממשיכה ללמוד ולהתנסות בה מדי יום.

בעבר כתבת ש"תחום יישוב הסכסוכים מחבר את המשפט למציאות". למה הכוונה?

לכאורה, המשפט הוא כלי שקשור קשר הדוק לסכסוך שאותו הוא בא לפתור. אבל בעצם יש את הסכסוך עצמו, שעליו "מדביקים" את כללי המשפט, ומתחילים לדון בו בשפה של בירור עובדות. במציאות, לעומת זאת, הרבה פעמים לא בירור העובדות נמצא בשורש הוויכוח. בסכסוך כזה יכול להיות שלצד אחד חשוב שיֵדעו שהוא צודק והוגן, ולאחר יש בכלל כעס רגשי כי נפגע. לפעמים לצד אחד חשוב יותר הזמן ולצד השני חשוב יותר הכסף. כתב התביעה לא מגלה את הדברים האלה, והכלים המשפטיים לא נועדו כדי לברר זאת. עולם יישוב הסכסוכים מאפשר את הצגת השאלות העמוקות יותר, אלה שבאמת יצרו את הסכסוך, לשרטט ולראות תמונה רחבה, את בסיס המחלוקת. במובן זה, עולם יישוב הסכסוכים קשור למהות הסכסוך יותר מעולם הבירור המשפטי.

הבנתי. נמשיך עם עוד ציטוט מעניין שלך: "יש בַּתחום שבירת סכמות וניפוץ תבניות". תוכלי להרחיב?

חשיבה גישורית מאפשרת לנו לא להתמקד בדרמה של הקונפליקט, אלא לחפש דרכים לפירוק המחלוקת. למשל, לפרק את הסכסוך הגדול לסכסוכים קטנים שקל יותר לפרק, או לספק נקודת מבט חדשה וחיובית על היום שאחרי פתרון המחלוקת. זה סוג של חשיבה חיובית שהיא בעלת יכולת להבנות מחדש מציאות; להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה, שמנסה באמת למצוא דרך באמצע.

"אנחנו אומה צעירה שצריכה לתת לעצמה קרדיט"

לנשיא המדינה הייתה חשיבה חיובית על פתרון מוסכם לרפורמה המשפטית, אבל זה לא ממש הצליח לו. למה?

אני לא מספיק מכירה את מה שקרה בפועל בתהליך, אך מהתרשמותי, המטרה הייתה לחפש את נוסחת הפשרה באופן משפטי וטכני, בעוד כולנו יודעים שהקונפליקט הזה חושף בעצם משבר זהות עמוק בהרבה מהשאלה של איזה נוסח יתקבל או לא. זאת אומרת, גם אם נצליח להגיע לפשרה, ואני מאמינה שתהיה פשרה, כל צד יזכור את השבר הזה, את הנקודה הזאת, את ההרגשה שיש כאן מלחמה בין קבוצות שבה יש מנצחים ומפסידים. כלים של יישוב סכסוכים חברתי היו מאפשרים ליצור שיח של זהות, שמתוכו היה אפשר לגבש תובנה של למה השוני בין הקבוצות חשוב ומדוע מתווה מוסכם יאפשר לשני הצדדים לנצח.

כלומר, המחלוקת אינה על מתווה משפטי אלא על המתח שבין היהודי לדמוקרטי. בינינו, זה מתח שאפשר לפתור?

אני בהחלט מאמינה שכן, ופעילות הקונגרס הישראלי חשובה כל כך משום שהיא נותנת מענה מדויק לצורך הזה. הסיבה לאופטימיות שלי היא ההבנה שאנחנו בסך הכול מדינה צעירה, ולמדינות לוקח הרבה זמן כדי לגבש את הדמוקרטיה והנוסחה הלאומית שלהן. מהניסיון שלי ומתוך היכרות עם העבודה של הקונגרס הישראלי ושל מרכז מנומדין פה בפקולטה, כשאתה מושיב אנשים יחד ומשתמש בכלים גישוריים, באופן מפליא אתה מצליח להגיע לפתרונות של באמת כמעט כל הסוגיות במחלוקת. אתה פשוט צריך לתת את הזמן, את המקום, את המרחב, את התהליך שבתוכו כל זה יכול להתרחש, ולכן הפעילות של הקונגרס הישראלי היא בעיניי מאוד חשובה, כיוון שאנחנו חייבים למצוא נוסחה לחיות יחד. ומותר להיות אופטימיים: אנחנו אומה צעירה שצריכה לתת לעצמה קרדיט.

אז אפשר לומר שבאנו לחלוק משפטית, אבל אולי נצא מזה מחוזקים?

כן. מה שלא הורג אותנו כחברה, מחשל אותנו. זה עוד תפקיד מעניין שיכול להיות למשפט: תפקיד טיפולי, ואפילו יש לזה שם: "תורת המשפט הטיפולי". זו תפיסת עולם שרואה במשפט סוכן טיפולי, שיכול לתרום ל-well-being ולרווחה של האנשים שהם הנמענים שלו. אתן לך דוגמה מהתחום של הטרדות מיניות, שכן בעבר שימשתי נציבת הטרדות מיניות בבר-אילן. לפי תורת המשפט הטיפולית, הדיון אינו רק במובן המשפטי הצר, אלא כולל את היחס לקורבן ולנפגעי העבֵרה ואת השאלה איך למנוע מהחוויה בבית משפט להיות טראומטית. אפשר לומר שלפי תורה זו תפקיד המשפט הוא גם לקדם את האנושיות ואת מערכת היחסים המיטיבה בתוך התהליך המשפטי. וכמובן, זה חשוב גם בדיני משפחה. הרי המשפט מתערב כשמערכת יחסים לא מצליחה לתקן את עצמה לבד, גם אז, בתוך התהליך המשפטי, אפשר לטפל במערכת היחסים, ובשאלה איך ייראו היחסים לאחר תום המחלוקת.

אגב, פרט סטטיסטי: אנחנו רואים שפתרון מחלוקות במישור העירוני יעיל יותר בהשוואה למישור הארצי. זה מפתיע אותך?

האמת שלא. יותר קל לפרק תחושות של עוינות כשאנחנו חולקים יחד הרבה אינטרסים ספציפיים שקשורים לחיי היומיום שלנו ולסביבה שלנו. חלק מהדינמיקה של פתרון קונפליקט כזה היא שיש תמריץ גבוה לצדדים לאחוז במורכבות הקונפליקט ולפצח את האופן שבו היא יכולה לעבוד לטובת שניהם. לכן אני מאוד בעד פתרונות מקומיים ועירוניים, שמאפשרים חתירה לפתרונות של מחלוקות גדולות במנות קטנות.

לסיום, שאלה הרת גורל: החברה הישראלית יכולה להגיע אל המנוחה והנחלה של חיים בצוותא?

מנוחה ונחלה משקפות מצב סטטי, אבל החיים הם בעצם תנועה מתמשכת, ובהקשר הזה אז אני חושבת שבהחלט אפשר להגיע לתנועה חיובית יותר. אין ספק שאנחנו נמצאים בימים מאוד קשים. בסכסוך תמיד אומרים שלא משנה מהן העובדות, אלא מה יש בראש של הצדדים. כרגע השיח הוא על מעט מאוד עובדות, ועל הרבה מאוד פרשנויות, מה שיוצר אווירה של קונפליקט עמוק. אני יודעת שאם באמת נרצה, נצליח לחתור למציאות של פשרה. פשרה היא לא מנוחה ונחלה, אבל זה המקום שהכי קרוב לכך. במובן זה, טוב מאוד שלא נצליח כל אחד לצאת עם מלוא תאוותו בידו.

כלומר, האידיאל בקונפליקט הנוכחי הוא הפשרה עצמה?

במובן מסוים כן. האידיאל של פשרה הוא אתוס חשוב. זה קל, ואף מפתה, להיות צודקים, אבל בפועל כשמעמיקים בחשיבה על סכסוך, מגלים ששני הצדדים הם אותנטיים, ולשניהם חשובה הדמוקרטיה, ולשניהם יש ערכים, וכל אחד מהם באמת רוצה לקדם את הטוב. אני מאוד מאמינה שמתוך ההבנה הזו, יש לנו את הכוחות להגיע לפשרה.