תמונה ערן גלובוס

קשה להכניס את ערן גלובוס לתוך הגדרה מוכרת. הוא פעיל בולט בקהילת הלהט"ב, ימני מוצהר, שנאבק למען זכויות להט"ב בירושלים, אך לא רוצה להפוך אותה לתל אביב. ערן הוא גם חבר במועצת ההסכמות הראשונה של הקונגרס הישראלי, אשר עסקה ביהדות במרחב הציבורי. והוא בן 25 בלבד.

ישבנו עם ערן לשיחה על מרקם החיים השברירי והייחודי של ירושלים, על הדרך לקיום דיאלוג עם אנשים שתפיסת העולם שלהם שונה לחלוטין מזו שלך, על המאבק של הקהילה הלה"טבית והרלוונטיות שלו כיום, וגם על מה שאמר לו ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו על שינוי חברתי.

"הרצח של שירה בנקי ז"ל היה טריגר משמעותי בשבילי"

ערן, קשה לעמוד בקצב העשייה שלך. איך אתה מגדיר את מה שאתה עושה כיום?

באופן כללי אני עובד כדי לקדם חברה ישראלית חופשית, סובלנית ופלורליסטית יותר. זו חברה שכולם מרוויחים ממנה – חברה מכילה יותר ואלימה פחות. אגב, זה מה שהביא אותי לקונגרס הישראלי: יש המון יוזמות מהסוג הזה, אבל הקונגרס הישראלי שונה בגישה, בכלים ובקנה המידה של הפעילות וההשפעה שלו, בצורה שמתחברת באופן מדויק למשימה שלי. בפועל, היום אני עורך דין במשרד מיתר, ומכהן כסגן יו"ר הוועדה לזכויות הלהט"ב בלשכת עורכי הדין, לצד תפקידים התנדבותיים אחרים.

נבחרת לוועד המנהל של הבית הפתוח לפני גיל 20. אחרי שנתיים נבחרת ליו"ר הבית הפתוח ושברת שיא כיו"ר הצעיר ביותר בתולדות הקהילה הגאה. איך כל זה קרה?

גדלתי בבית ציוני. אימא שלי ז"ל ואבא שלי יבדל"א הנחילו לי שניהם את התפיסה שצריך לעשות מה שאפשר לעשות כדי להשפיע על המדינה והסביבה לטובה, ולכן מגיל צעיר מאד הייתי אקטיביסט. אבל מה שהיה בשבילי טריגר משמעותי היה הרצח של שירה בנקי ז"ל. הרצח של שירה מהווה הוכחה לכך שחברה שיש בה הרבה שנאה וחוסר כבוד זה כלפי זה על רקע מסוים היא חברה לא בטוחה ומסוכנת לכולם. שירה לא הייתה בת הקהילה ונרצחה כי היא באה לתמוך בה. אני חושב שזה הניע אותי להתקדם לתפקיד מפתח שבו אפשר להשפיע יותר על המצב ולשנות ברמת החברה והמדינה.

"צריך לבחון את הנחות היסוד של המאבק ולהתעדכן"

נראה שהיחס לקהילת הלהט"ב השתנה מאוד בשני העשורים האחרונים. יכול להיות שהמאבק ההפגנתי בצורתו הנוכחית איבד קצת מהרלוונטיות שלו?

שאלה טובה. דבר ראשון, אני מסכים שצריך להתעדכן: צריך לבחון את הנחות היסוד של המאבק הזה, הרי הנחות היסוד שלפיהן פעל מאבק הקהילה הגאה הונחו לפני 50 שנה. אז היה צריך להיראות, לשכנע בדברים בסיסיים. המצב הזה השתנה. רוב השכנוע כבר מאחורינו, לפחות ב"מיינסטרים" הציבורי. בעיניי היום צריך לבנות גשרים בין הקהילה הגאה לבין חלקים אחרים בחברה הישראלית שבהם השינוי שאתה מתאר לא קרה, כמו החברה החרדית והערבית. צריך לנהל דיאלוג עם הזרמים השמרניים יותר בחברה הישראלית, להבין שהדיאלוג הזה יהיה שונה ומאתגר. אגב, נכון שגם לחברות האלה יהיה אתגר לדבר איתנו, אבל לכן חובה להבין שאי אפשר לשכפל את השיח בחברה החילונית או אפילו הדתית ולצפות מהצד השני ליישר קו. צריך דיאלוג אמיתי ופתוח.

דבר שני הוא שהעולם בכללו משתנה, וזה בהחלט מחייב את הקהילה הגאה להתבונן פנימה בכל הנוגע למאבק. זה לא אומר, לשאלתך, שההפגנות לא רלוונטיות יותר, אבל זה כן אומר שהן צריכות להיות מותאמות יותר לרוח התקופה, נגישות יותר. הרי השינוי הזה שאנחנו רואים בחברה הישראלית בתפיסות כלפי להט"ב לא הוביל לשינוי מקביל במצב החוקי והמשפטי. האוכלוסייה הלהט"בית עדיין מופלה לפי חוק, ממש. אז נכון, יש התקדמות, אבל עדיין אין שוויון מלא. זאת לא גזרת גורל ובעיניי, כשרואים שמשהו לא מביא לתוצאות הרצויות צריך לבחון מחדש ולא לפחד לשנות כיוון.

האם אתה מסכים לטענה שהממשלה הנוכחית היא הטובה ביותר לקהילת הלהט"ב מאז הקמת המדינה?

אני חושב שלממשלה הנוכחית יש את הפוטנציאל להיות הממשלה הכי טובה לקהילת הלהט"ב מאז הקמת המדינה, אבל לא בגלל איש כזה או אחר המכהן בה. הסיפור של הממשלה הזו הוא חתירה להסכמות. בהרבה מהסוגיות שמעסיקות את קהילת הלהט"ב יש הסכמה רחבה לשינוי בקרב רוב הציבור הישראלי. הרי רוב הישראלים מתנגדים לאלימות כלפי להט"ב, רובם תומכים בזכויות של טרסנג'נדרים, והרוב מסכימים שללהט"ב צריכה להיות היכולת לבטא את מי שהם באמת בלי להיות חשופים לסנקציות חברתיות ושלטוניות. יש כל כך הרבה תמיכה ציבורית, אבל בפועל השינוי החוקי ברובו לא קרה עד עכשיו והדבר נובע מאיזשהו וטו שהוטל. פה הממשלה הנוכחית יכולה לייצר שינוי. אני מפרגן לה לא מעט בנושא הזה, יש על מה, אבל יש גם עוד דרך לעשות כדי לתרגם את ההסכמות האלה לשינויים בחקיקה ובמדיניות.

אבל חיפוש ברשת מעלה שאתה חבר בליכוד, המתנגד לממשלה. איך הדברים מסתדרים?

אני לא אדם מאוד מפלגתי מטבעי, אבל אני איש ימין מאוד מוצהר – כי זה עולם הערכים שלי. אני חושב שגם בתוך הקהילה הגאה לא כולם יודעים איך לאכול את זה. בכל מקרה חשוב לי להגיד שאין לשמאל בעלות על זכויות להט"ב. אין לאף אחד. אגב, גם בפעילות של הקונגרס הישראלי הייתה לחלק מהחברים ציפייה לקול מאוד מסוים שיגיע ממני, וזה לא קרה. כשעושים תהליך ומכירים באמת, מגלים שאנשים הרבה יותר מורכבים מהסטיגמות הקיימות.

ערן נואם במצעד הגאווה 2018

"האזנה לצד השני היא הרבה יותר אקטיבית מפסיבית"

במסגרת פעילותך במועצת ההסכמות של הקונגרס הישראלי יצא לך לשבת סביב השולחן עם חרדים שדעתם על קהילת הלהט"ב מאוד שונה משלך. השיח ביניכם עבד?

אני חושב שמשהו שלמדתי בקונגרס זה שהאזנה לצד השני היא הרבה יותר אקטיבית מפסיבית. זוהי בדיוק נקודת המוצא כדי להגיע להסכמות. כאשר אתה יושב סביב שולחן ומכיר את נפש האדם שיושב מולך – יש סיכוי הרבה יותר גבוה להגיע להסכמות איתו. אחד הדברים שהקונגרס יודע לתת עליהם מענה זה העניין הזה של הבנה עמוקה איפה נמצא הצד השני, ודיאלוג שלא חותר ל"אתה תיתן לי ואני אתן לך".

כשישבת במועצה יחד עם חרדים ודתיים והצגת את עצמך ואת פעילותך בתחום הלהט"ב, מה היו התגובות?

בסך הכול מצוינות. היו במועצה אנשים נהדרים, עם המון פרספקטיבה וניסיון, ושמחתי ליטול בה חלק. בסופו של דבר, במפגש האישי אנשים כמעט תמיד מפתיעים לטובה. כשאני מציג את עצמי ואת מה שאני עושה אני רואה שיש הרבה סקרנות והרבה עניין, אולי גם חשש, אבל יחד עם זה גם המון רצון ללמוד ולהכיר. המפגש האישי מהסוג הזה, אם לא עושים אותו, הולכים לאיבוד בין סיסמאות והנחות יסוד. הקונגרס הישראלי רק חיזק את האמונה שלי שהדיאלוג מוטה ההסכמות הוא מכשיר חזק לשינוי המציאות.

"אי אפשר לצפות שהחברה תשתנה ביום אחד"

בסקר שערך לאחרונה הקונגרס הישראלי בנושא הסדרי נישואים בישראל, עלה של-30% מהדתיים ול-10% מהחרדים מפריע שאין אפשרות לזוגות חד מיניים להינשא. זה נתון מעודד בעיניך?

מאוד! זו התקדמות גדולה. פעם, במפגש שקיימתי עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, הוא אמר לי: "שינוי חברתי הוא אבולוציה ולא רבולוציה". כלומר, זה תהליך ולא מהפכה. אני ממש מסכים עם זה. אי אפשר לצפות שהחברה תשתנה ביום אחד, זה תהליך ארוך. אבל הכיוון שהנתונים מצביעים עליו הוא כיוון נכון וזה משמח אותי. אני בטוח שבעתיד הנתונים יוכיחו שזאת מגמה שרק תימשך ותתגבר.

לפי אותו סקר, רוב הציבור (61%) תומך במתן זכויות שוות בישראל לזוגות חד מיניים. מצד שני, יש אלימות, כפי שלמדנו ממקרה שירה בנקי ז"ל. לאן הולכת החברה הישראלית ביחסה ללהט"ב?

התמונה מורכבת. עדיין יש אירועי אלימות. רק לאחרונה התפרסם בדוח מצב הלהט"בופוביה, ולפיו בכל שלוש דקות מתרחש אירוע אלימות כלפי הקהילה הגאה בישראל. במקביל, הנתונים שציינת מראים שקיימת בציבור הישראלי מגמה חיובית בסך הכול. יותר מזה, אני בטוח שהמגמה תתחזק. אני חושב שקשה להפריד בין המגמות. לדעתי, אדם שרואה את השכנים שלו ביישוב, בבית הכנסת או בקניות בסופר מגרשים את בנם או בתם מהבית בגלל שיצאו מהארון, זה עושה להם משהו. אותה קיצוניות גורמת לרוב הציבור שלא נמצא בקצוות – ולא משנה באילו אמונות הוא מחזיק – כן ללכת למקום סובלני יותר, למקום שכן מחפש פתרונות. המופעים של הקיצוניות גורמים למתונים, שהם כוח אדיר כשהם עובדים יחד, להשמיע קול, ואז מתחולל שינוי.

"אף אחד לא רוצה שירושלים תהיה תל אביב"

כאשר אתה מסתובב ברחובות ירושלים באזור חרדי ורואה פשקוויל נגד להט"בים, מה אתה מרגיש?

זה כואב לי. התבטאויות ואמירות קשות של מנהיגי הציבור החרדי פוגעות בראש ובראשונה בלהט"בים החרדים. ההנהגה שלהם לא שומעת ולא רואה אותם בכלל. אלה ה"שקופים" באמת. פה אני רוצה לחדד נקודה חשובה: בחברה כל כך רבודה כמו שלנו, זה לא "חרדים" נגד "להט"ב", הרי יש גם חרדי שהוא להט"ב. זה לא אלה נגד אלה. אז נכון, יש גם מאבק בין מחנות שונים, אבל זה לא המאבק העיקרי.

אז מהו בעיניך המאבק העיקרי בירושלים?

המאבק העיקרי בירושלים הוא איך צריכה העיר להיראות, במובן של למי היא שייכת בעצם. אני חושב שירושלים מספיקה לכולם, זה לא זה על חשבון זה, אבל לצערי יש הנהגה שמבחינתה קיום גלוי של להט"ב בירושלים זה קו אדום.

אני אגיד לך משהו – הלהט"בים לא רוצים לשנות את ירושלים, אבל הם כן רוצים להרחיב קצת את מי שהיא מקבלת, כדי שגם לנו יהיה מקום בה. אף אחד לא רוצה שירושלים תהיה תל אביב, אלא שירושלים תישאר ירושלים – עם מקום בשבילנו. אנחנו רוצים שיפסיקו לתלוש דגלי גאווה ושלא יפרסמו פשקווילים נגדנו. בגדול אנחנו רוצים לממש את הזכות שלנו לחיים ולביטחון. שמשפחה ירושלמית של שתי אימהות או שני אבות תהיה נון-אישיו, שילד טרנס לא יצטרך לעבור בית ספר רק כי יצא מהארון. דברים בסיסיים.

איך עושים את זה?

קודם כול דיאלוג. אחד הדברים שעשיתי במהלך הכהונה שלי בתור יו"ר הבית הפתוח היה שפתחתי מחדש בדיאלוג עם ההנהגה הרבנית בירושלים. הדיאלוג נשא פירות: אחרי הרצח של שירה בנקי ז"ל הבית הפתוח אירגן בכיכר ספרא – בתמיכת העירייה – אירוע אזכרה ציבורי לזכר שירה. אחד הדוברים בו היה אריה שטרן, הרב הראשי האשכנזי של ירושלים. אודה ואתוודה, לא כל דבריו היו מוסכמים עליי, אבל הוא עמד ונשא דברים כשמאחוריו מתנופפים דגלי גאווה. זו תמונה שהייתה דמיונית כמה שנים לפני כן, אבל בעזרת דיאלוג אמיתי זה קרה.

בטוויטר שלך כתוב "ליבי בירושלים ואנוכי במרכז תל אביב". מה זאת אומרת?

עברתי לתל אביב לצורך לימודי משפטים ובינתיים נשארתי פה, בתל אביב, אבל כששואלים אותי מאיפה אני – אני תמיד אומר שאני ירושלמי שנמצא בגלות מבחירה בתל אביב. אבל בסופו של דבר ירושלים היא העיר והבית שלי, אליה אני מוכוון ולמרות שאני פה בתל אביב – הלב עדיין בירושלים, תמיד.

לפעמים התחושה היא שכל הירושלמים פשוט לא יכולים לדור בכפיפה אחת. זה יותר מדי מסובך. מה אתה חושב?

אני חושב שאחד הכוחות של ירושלים זה בדיוק זה. ירושלים כל כך מגוונת. היא בית לכמעט שני מיליון איש, אם אתה מחשיב את ירושלים רבתי. מספר כזה של אנשים בשטח כל כך קטן יוצר חיכוך – אבל גם מפגש. היום מדברים בעולם המון על "דייברסיטי", גיוון. הרבה עיניים בעולם נשואות לירושלים והיא יכולה להוות דוגמה עולמית, להיות ממש אור לגויים. כי אם בה אפשר – על כל המורכבויות שבה – לבנות חיים טובים, אז בהרבה מקומות אחרים הדבר גם אפשרי. היא מלמדת אותנו שאפשרי, אפשרי באמת לחיות יחד. בכך אני מאמין.

השקת אירועי הגאווה והסובלנות בכנסת

שיתוף ושליחה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print
לוגו

עוד במגזין

לוגו
דילוג לתוכן