רוני קרביץ ותומר לגבעומר

ריאיון עם מובילי מועצת ההסכמות בגוש דן, תומר לגבעומר ורוני קרביץ

מי שנקלע לאחרונה לפארק מרום נווה שברמת גן, ודאי תהה על פשר המאורע שמתרחש לנגד עיניו. נשים וגברים בעלי חזות חרדית, לצד שכניהם החילונים למהדרין, ישובים על כיסאות פלסטיק במתחם הפארק ומשוחחים ביניהם על מתחים בחברה הישראלית ועל הדרך לפתור אותם בפועל. אכן, זהו לא מפגש שכנים טריוויאלי, אלא אירוע מיוחד שהתקיים ביוזמת מובילי מועצת ההסכמות הגוש-דנית של הקונגרס הישראלי, תומר לגבעומר ורוני קרביץ, ואשר נולד על רקע מתחים חברתיים בפארק בין תושבי רמת גן ובני ברק.

לאלו מכם שלא מכירים את היוזמה, מועצות ההסכמה עומדות בלב פעילות בניית ההסכמות של הקונגרס הישראלית. המועצות מתנהלות כקבוצות דיון שבהן משתתפים נציגים של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, החותרים להגעה להסכמות ביניהם. הדיון עצמו מנוהל בעזרת כלים גישוריים, על בסיס ידע אקדמי מעמיק ונתונים מהשטח שאוסף הקונגרס הישראלי בסקרים ובמשאלים שונים.

כיצד נשמעות השיחות בין צעירים חרדים וחילונים שמתקיימות במועצת ההסכמות גוש דן, ומדוע בחרו שני אנשים עסוקים כל כך להקדיש מזמנם לטובת מפגשי שכנים מאתגרים? על כך ועוד בכתבה שלפניכם.

למה לי מעורבות חברתית עכשיו?

תומר לגבעומר, האיש והשם שאי אפשר לפספס, הוא אדם עסוק מאוד. במהלך יום שגרתי, הוא מנהל את אחת הקהילות הדיגיטליות התוססות ברשת (צעירי רמת גן–גבעתיים), מייעץ לרווקים במסגרת מיזם השידוכים שהקים עם זוגתו, ומפעיל עסק שמייצר פעילויות חברתיות לצעירים ברחבי הארץ. בשנה האחרונה, החליט לקחת על עצמו תפקיד נוסף: הובלת מועצת הסכמות עירונית של הקונגרס הישראלי ו"פלוגתא".

לצד לגבעומר, המייצג את הצד החילוני בשיח, מוביל את המועצה רוני (אהרון) קרביץ – אברך ואב לשלושה, מרצה, איש תוכן ופעיל חברתי. כדי לגשר בין העולמות השונים שבהם הוא פועל, מחזיק קרביץ שתי פרסונות שמתפקדות במקביל. האחת מייצגת את האדם שהוא, אברך כולל בני-ברקי, שמגדל את ילדיו על עקרונות וערכים שאינם כוללים סמארטפון או צריכת תקשורת, ואילו הפרסונה השנייה, משמשת אותו ליצירת תוכן יהודי ברשת. בתפקידו כמוביל מועצת הסכמות עירונית של הקונגרס, הוא למעשה יצר חיבור מעניין בין שתי הפרסונות והעולמות שבהם הוא חי.

יחד, גיבשו רוני ותומר קבוצה ייחודית ובעלת השפעה המורכבת מאנשים ונשים, מובילים חברתיים בעלי רצון ויכולת לגשר על הפערים ולקדם יחסי שכנות בריאים בין הערים השונות בגוש דן.

רוני קרביץ ותומר לגבעומר
רוני קרביץ ותומר לגבעומר

תומר, תמיד עסקת בעשייה חברתית?

את הקריירה דווקא התחלתי בעולמות אחרים. בעבר החזקתי קריירה מצליחה בתחום ההייטק. ניהלתי צוות משלי, הייתי טוב במה שעשיתי, הרווחתי הרבה כסף, ולכאורה לא הייתה לי סיבה לעזוב.

ובכל זאת, החלטת לעזוב קריירה מבטיחה בהייטק. למה?

זו לא הייתה החלטה, אלא תהליך. ראיתי צורך במקום שבו אנשים צעירים יוכלו לתקשר ולהתחבר, וכך הקמתי לפני למעלה מעשור את קהילת צעירי רמת גן–גבעתיים. המיזמים האחרים הגיעו באופן טבעי, ומתוך צרכים חברתיים נוספים שזיהיתי. זו עשייה מספקת שנותנת תחושה מדהימה, ואפשר לומר שהפכתי את הביזנס לעניין בעל משמעות שהיא מעבר לכך.

נשמע שאתה איש עסוק מאוד. למה לקחת על עצמך עוד מטלה, כמו הובלת מועצת ההסכמות של הקונגרס הישראלי?

השיח עם האחר מרתק וחשוב לי, וזה נכון לא רק לגבי חרדים, אלא גם לגבי ערבים ולגבי כל מי ששונה ממני. לכן, כאשר הציעו לי להוביל את מועצת ההסכמות של הקונגרס הישראלי שנועדה לבסס הסכמות בין חרדים וחילונים בתפר שבין רמת גן ובני ברק – לא התלבטתי.

ואתה, רוני – מה הוביל אותך להקדיש מזמנך כדי להוביל יחד עם תומר את מועצת ההסכמות?

מהחלון של הבית שלי בבני ברק אני רואה עיר ענקית, שלווה, יפה ורגועה בשם רמת גן. אני לא מכיר את האנשים שגרים שם, והם לא מכירים אותי. זה מאוד כואב לי, וזה כאב שאני נושא כבר מילדותי בשכונות החרדיות של ירושלים. אחרי הכול, אנחנו עם אחד עם מורשת משותפת, וכואב לי על הניכור והזרות שאני מרגיש. אומנם הציבור החרדי הוא זה שיצר סביבו חומות והקים לעצמו מערכת חיים נפרדת, אבל למרות ההסכמה שלי עם הרעיון שעומד מאחורי חומות אלה, אני חושב שצריך שיהיו גשר, שפה משותפת ושיח. באותה מידה, כואב לי גם על חוסר היכרות עם קבוצות אחרות בישראל, כמו הדרוזים, אבל מטבע הדברים – הכאב גדול יותר כשמדובר באחים ובמשפחה שלי.

אתם למעשה מובילים יחד מיזם משותף שכולל שיח טעון מאוד, וכל אחד מכם מגיע עם השקפת עולם שונה לגמרי מזו של האחר. איך עובד החיבור ביניכם?

רוני: תומר הוא אדם מיוחד. הידע שלו, היכולת שלו להביא את הקהל ולהבין מה בדיוק צריך לעשות כדי להפיק פעילות – הם מופלאים בעיניי. לשמחתי, החיבור בינינו קל וטבעי, על אף השוני האידיאולוגי, ואני חושב שאנחנו מצליחים לייצר מפגשים מדהימים שיש בהם שיח ממוקד ואידיאולוגי. זו חוויה מיוחדת.

תומר: את רוני פגשתי לראשונה במפגש של "פלוגתא" סביב יום השואה, שהתקיים לפני כמה שנים. החיבור היה מיידי. הרבה אחרי שכיבו את האורות, נשארנו שנינו עם עוד כמה מהמשתתפים ושוחחנו אל תוך השעות הקטנות של הלילה. את החיבור הזה, הרצון לשיח והעניין החברתי, הבאנו איתנו גם למועצת ההסכמות, וזה עובד נהדר.

לא מפחדים לכעוס: הצצה לישיבות מועצת ההסכמות

במסדרונות הכנסת, בכלי התקשורת, ובעצם בכל מפגש בין חרדים לחילונים שהציבור זוכה לצפות בו, השיח בעייתי מאוד, כזה שבקלות יוצא משליטה ומגיע לטונים גבוהים. אז אומנם מובילי המועצה שלנו מסתדרים נהדר, אבל מה קורה עם שאר המשתתפים?

מובילי מועצות ההסכמה

בסופו של דבר אנחנו מדברים על נקודת חיכוך מאוד כואבת בחברה הישראלית, חרדים וחילונים. אנשים בכלל רוצים להגיע למפגשים שלכם?

תומר: בהחלט כן. כמי שנמצא הרבה ברשת אני יכול להגיד שהשיח מאוד ער – בכל פעם שאני מפרסם פוסט על מפגש זה או אחר, הוא זוכה להמון מעורבות. אומנם עולים לפעמים חשדות שהמטרה של המפגשים הללו היא "להחזיר בתשובה", אבל כמנהל הקהילה, אני זה שחותם על הדברים ומרגיע את החבר'ה שלאף אחד אין כוונות כאלה. זה נושא שמעניין את הציבור, וגם אם יש אמוציות סביבו – היענות ועניין יש.

רוני: למפגשים של מועצת ההסכמות הגעתי עם עוד עשרות חרדים וחרדיות, כולם הורים שיצאו מבית מלא בילדים, והגיעו למפגשים האלה ללא כל תגמול. לא קרה מעולם שהצעתי למישהו להגיע למפגש והוא סירב. להפך. אנשים "עמדו על הראש" כדי למצוא פתרונות לקשיים טכניים ולהגיע למפגשי מועצת ההסכמות. יש בהחלט רצון לשנות את המצב ולדבר עם הצד השני.

רוני, עם יד על הלב, אתה והאנשים שסביבך שמגיעים למפגשים כאלה – מייצגים את המיינסטרים החרדי?

יש אנשים שלא חושבים כמוני, אבל הם המיעוט לדעתי. הנטייה לחשוב שחרדים רוצים לנצל את המערכת נובעת ברובה מעריכה מגמתית של כלי התקשורת, ואני אומר את זה מהתנסות אישית. כשחילוני רואה את זה, הוא מקבל תמונה לא נכונה של הציבור החרדי, ולא פלא שהוא כל כך כועס. מכאן נובעת הרבה מהמחויבות שלי להסביר את המגזר שממנו אני בא – אני חושב שהתקשורת פוגעת בסופו של דבר גם בציבור החרדי וגם בציבור החילוני.

תארו לי את רוח הדברים כפי שהם נשמעים בשיחות המועצה.

רוני: תראי, יש כעס משמעותי מאוד כלפי חרדים. הכעס הזה כואב לי, הוא קשה לי, כי אני חושב שהוא בחלקו לא מוצדק, ובחלקו יהיה שונה אם רק יכירו את העובדות ואת תפיסת העולם שלנו. בשביל זה אני נמצא במפגשים האלה, ואני יכול להגיד שלמדתי המון מהשיח עם החבר'ה החילונים על מה שמפריע להם.

תומר: יש הרבה נושאים שעולים במפגשים, זה לא שמדברים רק על דבר אחד. זה מאוד גמיש ומתכתב עם עניינים אקטואליים. אני חושב שבסך הכול יש הרבה הבנה וכבוד הדדי, והמפגשים מתקיימים ברוח טובה, גם אם עולים בהם תכנים קשים.

אתם מרגישים שהשיח במפגשים האלה נותן מענה לטענות של הצדדים זה כלפי זה?

רוני: במפגשים עבדנו על שני תחומים: האחד זה לשבור מחיצות אישיות, לא לכעוס או לשנוא את האינדיבידואל שעומד מולך, לראות בו אדם פרטי בעל רגשות ותחומי עניין, ולא לראות בו חלק מקולקטיב. הדבר השני הוא לנסות להסביר כן את הקולקטיב האחר, את המגזר השני. לעיתים הצד החרדי מצליח לענות על הכאבים של הצד החילוני ולעיתים לא, אבל אני מצידי יודע שעשיתי כל מה שאני יכול ברמה האישית.

תומר: שמעתי טענות כלפי הציבור החרדי סביב הקורונה למשל, סוגיה שהסעירה מאוד גם את החבר'ה אצלי בקהילה. אז כן יש מטען, הוא קיים, אבל עצם זה שאנשים באים למפגש כבר אומר שיש להם רצון להגיע להבנות כלשהן, ואנחנו לחלוטין רואים את זה באופן שבו המפגשים שלנו מתנהלים.

אירוע מרום נווה

יש אתגר מסוים שאתם מזהים כמשמעותי יותר בגוש דן?

רוני: חשבנו על זה הרבה. אנחנו מדברים על שתי ערים שהמרחק הגיאוגרפי ביניהן כמעט לא קיים, אבל המרחק האידיאולוגי הוא של מיליוני שנים. זה בא לידי ביטוי בדברים הבסיסיים ביותר – כשחרדי אומר מילה מסוימת הוא מתכוון ל-A, וכשחילוני אומר את אותה מילה בדיוק הוא מתכוון ל-B. בסופו של דבר, הדברים שמטרידים את התושבים באזור ממוקדים במקומות שבהם יש חיכוך בין הקבוצות, כמו אם הרכבת הקלה תעבור דרך בני ברק או לא.

תומר: השיח משתנה סביב אירועים אקטואליים שונים. כאשר ניסינו לזהות את מוקדי המתח בעיר בין חרדים לחילונים, גילינו שהפארקים היו בין הדומיננטיים שבהם – מה שמתכתב גם עם ממצאי משאל דת ועיר שביצע הקונגרס הישראלי. לכן, אחת הפעילויות שבחרנו לקיים התקיימה בפארק "מרום נווה" שברמת גן, ואפשרה לתושבים לשוחח זה עם זה על סוגיות שנויות במחלוקת.

יוצאים לשטח – מועצת ההסכמות גוש דן במפגש בין חרדים וחילונים

האם אפשר להגיע להסכמות בחברה הישראלית? אופטימיות זהירה

הריאיון עם תומר ורוני מסתיים בתהייה: האם החברה הישראלית שמורכבת מקבוצות רבות שמחזיקות באידיאולוגיות שונות לחלוטין יכולה בכלל לאחות את השסעים בה?

נראה שמועצות ההסכמה של הקונגרס הישראלי הן סוג של ניסוי חברתי, כזה שיש בו אומץ, חדשנות, ודבקות במטרה. בניסוי החברתי הזה אנשים איכותיים שאכפת להם זה מזה ומהמרחב המשותף מגיעים עם רצון טוב וכלים מבוססי אקדמיה ומחקר לבניית הסכמות, ורוקחים יחד מתכון לגישור על הפערים שביניהם ובין הציבורים שהם מייצגים. האם הניסוי עומד להצליח? כאשר מרגישים את הדינמיקה בשטח ושומעים את האנשים שנמצאים שם כדי לקדם את המיזם הזה, ואת תגובת הסביבה לעצם קיומם של המפגשים, העתיד נראה אופטימי.

שיתוף ושליחה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print
לוגו

עוד במגזין

לוגו
דילוג לתוכן