מבין ארבעת השסעים המרכזיים המפלגים את החברה הישראלית, השסע החריף ביותר הוא השסע הלאומי: המתח בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל. במסגרת פעילות הקונגרס בתחום זה, הכוללת מספר פרויקטים , החלטנו לבדוק לעומק מה חושבת החברה הישראלית, יהודים וערבים, על החיים המשותפים בישראל. המטרה המרכזית: למפות את המחלוקות ושורשיהן, ולהגיע לתובנות שיסייעו לתהליכי בניית הסכמות.

הסקר, שאותו ליוותה ד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן, מרצה למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן, נערך בחודש פברואר 2022 בקרב 1,153 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט. עבור המדגם היהודי (774 משיבים) מרווח טעות הדגימה המירבי הוא ±3.52% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (380 משיבים) מרווח טעות הדגימה המירבי הוא ±5.03% בהסתברות של 95%. עבור המדגם המשולב (1,153 משיבים) מרווח טעות הדגימה המירבי הוא ±2.89% בהסתברות של 95%.

תפיסות בנוגע לשוויון ואפליה

אפליה: מהזווית היהודית ומהזווית הערבית

מחלוקות עמוקות נובעות, בין השאר, כתוצאה מתפיסת מציאות שונה. האם החברה הערבית בישראל תופסת את המציאות כמו החברה היהודית בישראל? מתברר שלא.

כך, למשל, בדקנו אם יש תחושת אפליה כלפי ערבים אזרחי ישראל בהשוואה לאזרחים יהודים. המענה לשאלה הזו התברר כסובייקטיבי: 41% מהנשאלים היהודים השיבו שלתחושתם קיימת אפליה שכזו, לעומת 82% מהערבים. פי שניים בדיוק.

כאשר בוחנים את השאלה ברזולוציה רוחבית, מגלים שבתחומים מסוימים הפער של תפיסת השוויון והאפליה גדול יותר מאשר באחרים. למשל, בתחום האקדמי: 72% מהנשאלים היהודים סבורים כי אזרחים ערבים בישראל זוכים לשוויון הזדמנויות באקדמיה, לעומת 26% מהנשאלים הערבים בלבד.

השפה הערבית במרחב הציבורי

פער דומה אפשר למצוא גם בשאלה הנוגעת לשפה הערבית במרחב הציבורי. רוב מוחץ של 93% מהנשאלים הערבים סבורים שיש להנכיח יותר את השפה הערבית במרחב הציבורי, בעוד בקרב הנשאלים היהודים רק 52% מסכימים שיש להנכיח את השפה הערבית יותר במרחב הציבורי.

ייצוג הולם של החברה הערבית בתפקידי מפתח במשק

נתון נוסף שעלה מהסקר הוא התחושה של ערביי ישראל שלפיה החברה הערבית נמצא בייצוג חסר בתפקידי מפתח במשק. 78% מהציבור הערבי סבור כי אין לו ייצוג הולם בממשלה, 75% סבור כי אין לחברה הערבית ייצוג הולם בתקשורת הישראלית דוברת העברית, אותו אחוז סבור כי אין לו ייצוג הולם במשטרה, 73% סבור כי אין ייצוג הולם בכנסת, 73% מאמין כי אין ייצוג הולם במערכת המשפט, 69% סבור כי אין ייצוג הולם בשירות הציבורי והשלטון המקומי, 64% סבור כי אין לחברה הערבית ייצוג הולם בעולם ההייטק, 43% חושב שאין לו ייצוג הולם במערכת החינוך ו-25% מהנשאלים הערבים סבורים כי אין לחברה הערבית ייצוג הולם במערכת הבריאות.

החסם העיקרי לדו-קיום בישראל

לפני שניגשים יחד לבנות הסכמות וליצור חיים משותפים, יש לבדוק כיצד נתפס החסם העיקרי לדו-קיום בישראל בציבור הישראלי.

בקרב הנשאלים היהודים, 57% מצביעים על הציבור הערבי כחסם העיקרי, 17% מצביעים על ממשלות ישראל ו-8% מצביעים על הציבור היהודי (השאר השיבו "אחר"). בקרב הנשאלים הערבים, 71% מצביעים על ממשלות ישראל, 24% מצביעים על הציבור היהודי ואילו 5% בלבד סוברים שהציבור הערבי הוא החסם העיקרי לדו-קיום בישראל. פערי התפיסה גדולים – בעוד היהודים תולים את החסם בציבור הערבי, הערבים תולים אותו בממשלות ישראל ופחות בציבור היהודי.

בשורה התחתונה, פערי התפיסה האלה מובילים לתחושה של הציבור הערבי בישראל ששאר חלקי החברה הישראלית אינם מבינים את האתגרים שעימם הם מתמודדים כאזרחים ערבים במדינת ישראל: 71% מהמשיבים הערבים לסקר סבורים כך.

אלימות ותחושת ביטחון אישי

אחד הגורמים לכך שהשסע הלאומי הוא החריף ביותר בישראל הוא האלימות הקשורה בו, שאף באה לידי ביטוי במדד ההסכמות שמבצע הקונגרס הישראלי. בדקנו כיצד נתפסת האלימות הזו בחברה היהודית ובחברה הערבית, ומי לדעת כל אחד מהצדדים אחראי לה יותר.

את נושא האלימות בדקנו בשלושה מישורים: האלימות בתוך החברה הערבית, האלימות של יהודים כלפי ערבים ושל ערבים כלפי יהודים.

אלימות בתוך החברה הערבית

המישור הראשון שנבדק הוא האלימות בתוך החברה הערבית. שאלנו את הציבור הישראלי מי לדעתם אחראי יותר למקרי האלימות המתרחשים בתוך החברה הערבית: האם ההנהגה הערבית שלא פועלת מספיק למניעת האלימות, מדינת ישראל שלא מקצה מספיק משאבים לנושא או שהאחריות נחלקת באופן שווה בין גורמים אלה.

57% מהחברה הערבית תולים את האחריות בראש ובראשונה במדינת ישראל (רק 3.6% תלו את האחריות בעיקר בהנהגה הערבית, ו-32% סבורים שהאחריות מוטלת במידה שווה על מדינת ישראל ועל ההנהגה הערבית (השאר השיבו "אחר").

לעומת זאת, בחברה היהודית, האחריות מוטלת באופן שוויוני יותר: 42% תלו את האחריות בהנהגה הערבית, 9% סבורים כי מדינת ישראל אחראית יותר למצב, ואילו 44% סבורים כי הן ההנהגה הערבית והן מדינת ישראל אחראיות במידה שווה למקרי האלימות המתרחשים בתוך החברה הערבית כלפי ערבים (השאר השיבו "אחר").

אלימות ערבים כלפי יהודים

המישור השני שנבדק הוא אלימות ערבים כלפי יהודים. בדומה לאלימות בתוך החברה הערבית, 46% מהחברה הערבית תולים את האחריות לאלימות ערבים כלפי יהודים במדינת ישראל, רק 2% תולים את האחריות בהנהגה הערבית, ו-31% תולים את האחריות שווה בשווה הן במדינת ישראל והן בהנהגה הערבית.

בקרב המשיבים היהודים, 40% תולים את האחריות לאלימות של ערבים כלפי יהודים בהנהגה הערבית, 14% תולים את האחריות במדינת ישראל ו-40% מחלקים את האחריות שווה בשווה.

אלימות יהודים כלפי ערבים

המישור השלישי שנבדק הוא אלימות יהודים כלפי ערבים. 17% מהמשיבים היהודים תולים את האחריות בעיקר במדינה שלא פועלת מספיק נגד יוצרי האלימות, 15% תולים את האחריות בהנהגה היהודית ו-40% סבורים שהן ההנהגה היהודית והן מדינת ישראל אחראיות למצב שווה בשווה.

בקרב הנשאלים הערבים, 34% תולים את האחריות במדינה, 11% תולים את האחריות בהנהגה היהודית ו-48% סבורים שההנהגה היהודית ומדינת ישראל אחראיות למצב שווה בשווה.

הממצאים מצביעים על כך שבחברה הערבית, מדינת ישראל נתפסת כאחראית יותר לאלימות, על שלושת מישוריה, בעוד החברה היהודית אומנם מטילה על המדינה אחריות מסוימת על המצב, אך תולה אותה גם בהנהגה הלא רשמית. נקודה זו מבהירה שקיים פער תפיסתי באשר לתפקידה של המדינה בנוגע לאלימות בתוך החברה, שיש לגעת בו כאשר עוסקים בבניית הסכמות הנוגעות לשסע הלאומי.

אי נוחות וחשדנות

ביטוי עמדות בפומבי: הערבים חוששים להביע את דעתם

הסקר שערכנו היה אנונימי, והמשיבים יכלו לענות על השאלות השונות מבלי שאלה סביבם יֵדעו מהן עמדותיהם. נשאלת השאלה אם ביטוי של עמדות בנושאים לאומיים על ידי ערבים נעשה גם באופן פומבי וחופשי. 23% מהמשיבים הערבים ענו כי הם תמיד מרגישים בנוח להביע את עמדותיהם בנושאים לאומיים באופן פומבי, 38% ענו שגם הם מרגישים בנוח, אך רק לפעמים, ואילו 38% ענו שהם אינם מרגישים בנוח לעשות זאת.

ברשתות חברתיות התמונה דומה אך לא זהה: 20% מהמשיבים ענו כי הם תמיד מרגישים בנוח להביע את עמדותיהם, 31% גם ענו שהם מרגישים בנוח, אך רק לפעמים, ואילו 49% ענו שהם אינם מרגישים בנוח לעשות זאת.

במקום העבודה רק 18% ענו כי הם תמיד מרגישים בנוח להביע את עמדותיהם בנושאים לאומיים, 33% ענו כי הם מרגישים לעשות זאת, אך רק לפעמים, ואילו 48% אינם מרגישים בנוח לעשות זאת.

השורה התחתונה מטרידה: אחוזים גבוהים מערביי ישראל אינם מרגישים בנוח לחלוק את דעותיהם בנושאים לאומיים בחיי היומיום או ברשתות החברתיות.

ישראלי, פלסטיני וערבי: להגדרה עצמית יש השפעה

בשלב הבא בדקנו אם אזרחים ערבים במדינת ישראל חשים ישראלים. שאלנו את הציבור הערבי אם הם חשים גאווה כאשר מדינת ישראל מגיעה להישגים משמעותיים בתחומים כמו מדע, תרבות וספורט. 43% השיבו שכלל לא ו-45% ענו שבהחלט כן (השאר השיבו "ניטרלי"). בדקנו גם מה קורה במצב ההפוך: האם יהודים חשים גאווה כאשר ערבי-ישראלי מגיע להישגים באותם תחומים? 26% ענו שכלל לא, ולעומתם 64% ענו שבהחלט כן (השאר השיבו "ניטרלי").

להגדרה העצמית יש חשיבות רבה לתחושת הנוחות שאותה מרגישים חלקים שונים בחברה הישראלית. כך, לדוגמה, ישנו הבדל בתגובה של הציבור היהודי לאדם המגדיר את עצמו "ערבי" לבין אדם המגדיר את עצמו "פלסטיני".

כאשר אדם מגדיר עצמו "ערבי", רק 15% מהמשיבים יחושו אי נעימות בשיחה עימו. אולם, כאשר אדם יגדיר עצמו "פלסטיני", 46% מהנשאלים היהודים השיבו כי יחושו אי נוחות משמעותית בשיחה עימו. אגב, מעניין לציין כי גם רמה דתית משפיעה על אי הנוחות: 70% מהנשאלים החרדים חשים אי נוחות משמעותית כאשר הם מדברים עם אדם אשר מגדיר את עצמו "פלסטיני", זאת בהשוואה ל-61% מהנשאלים הדתיים, 53% מהנשאלים המסורתיים ו-30% מהנשאלים החילונים.

שירות והשתתפות בנטל: תלוי במי אתה מאמין

האם התקדמות אל עבר איחוי השסע הלאומי ובניית הסכמות בין יהודים וערבים יכולה להתחיל בשיתוף החברה הערבית בחובות האזרחיות בישראל? שאלנו את הציבור הישראלי אם נכון בעיניו לחייב אזרחים ערביים לשרת בצבא. 39% מהיהודים ענו שלא, 48% ענו שכן, אך רק למי שמעוניין בכך, ואילו 14% ענו שכן, כחובה.

בקרב הנשאלים הערבים 59% השיבו שלא, 31% השיבו שכן, אך רק למי שמעוניין בכך, ואילו 8% השיבו שכן, כחובה. הדת של הנשאלים הערבים השפיעה על תשובותיהם: 74% מהדרוזים השיבו שנכון שאזרחים ערבים ישרתו בצבא, 56% מהנשאלים הנוצרים סבורים כן ו-37% בלבד מהמוסלמים חושבים כך.

לעומת זאת, המוכנות לאפשרות שערבים ישרתו במסגרת שירות לאומי-אזרחי הייתה גבוהה יותר הן אצל יהודים והן אצל ערבים. 25% מהיהודים שנשאלו אם נכון בעיניהם לחייב אזרחים ערבים בשירות לאומי-אזרחי ענו שכן, כאופציה למעוניינים בכך. 64% ענו שכן, כשירות חובה, ורק 11% ענו שלא. בקרב הנשאלים הערבים 49% ענו שהם מעוניינים באפשרות כזו אך רק כאופציה למעוניינים בכך, 17% ענו שכן, כשירות חובה ו-35% ענו שלא.

מהנתונים עולה תמונה שלפיה רוב החברה היהודית ורוב משמעותי בחברה הערבית רואים את האפשרות לשירות לאומי כמודל נכון. זוהי עובדה שחשוב לזכור כאשר נפגשים: על אף השוני וחילוקי הדעות, יש רצון חוצה מגזרים בחברה הישראלית לשיתופי פעולה ולנשיאה משותפת בחובות האזרחיות ורצון להיות חלק מהחברה הישראלית.

נדל"ן: נקודת מבחן כלכלית

הצגנו מצב תיאורטי בפני הנשאלים היהודים: לוּ היו ברשותם קרקע או דירה למכירה, ואזרח ערבי היה מעוניין לרכוש זאת מהם – האם הם היו מתלבטים בנוגע למכירה? רק 35% ענו כי הם לא היו מתלבטים בנוגע למכירת קרקע או דירה שברשותם לאזרח ערבי. ומה לגבי היתר? 31% ענו שכן, בשל מגוון סיבות, 20% תלו את ההתלבטות בעיקר בסיבות לאומיות, 7% בסיבות דתיות ו-7% בסיבות תרבותיות.

פילוח הנתונים לפי עמדה פוליטית גילה כי זו משפיעה על התשובה. בפילוח פוליטי נמצא כי 20% מהנשאלים המשתייכים למחנה הימין לא היו מתלבטים למכור קרקע או דירה לאזרח ערבי, לעומת 38% ממחנה המרכז ו-75% מהנשאלים ממחנה השמאל שלא היו מתלבטים.

פרופ' שחר ליפשיץ, ממייסדי הקונגרס הישראלי, התבטא פעם כך בנוגע לשסע הלאומי בישראל: "כאשר כואב בבטן, קשה לחשוב בראש". נתוני הסקר מגלים תחושות קשות של אפליה וחשדנות שללא ספק מקשות על חתירה לבנייה מושכלת של הסכמות.

ערים מעורבות לאחר מאי 2021: האם המודל עובד?

אירועי מאי והשפעתם על הסיכוי לחיים משותפים

אירועי מאי אשתקד התאפיינו באירועים אלימים בערים המעורבות, והמתח בין הציבור היהודי לציבור הערבי גאה. יש לכך השפעה ברורה על הרגלי חיים: 37% מהיהודים ו-45% מהערבים מעידים שהרגלי החיים שלהם (כמו יציאה בשעות הערב, קניות או חופשה במקומות מסוימים) השתנו לאחר אירועי מאי. אך מעבר לכך, מעניין היה לבדוק אם דברים עמוקים יותר השתנו בעקבות אירועי מאי, כמו לדוגמה העמדה של הציבור לגבי האפשרות לקיום חיים משותפים בין יהודים לערבים בישראל.

64% מהנשאלים היהודים השיבו כי אירועי מאי שינו לרעה את עמדתם לגבי האפשרות לקיום חיים משותפים, 2% השיבו כי האירועים שינו את עמדתם לטובה ו-34% ענו כי האירועים לא שינו את עמדתם.

בקרב הציבור הערבי, 56% השיבו כי האירועים שינו לרעה את עמדתם לגבי האפשרות לקיום חיים משותפים, 8% השיבו כי האירועים שינו את עמדתם לטובה ו-36% ענו כי האירועים לא שינו את עמדתם. במילים אחרות: יהודים כערבים מבינים שאירועי מאי סדקו את היחסים.

בפילוח פוליטי בקרב יהודים נמצא שעמדה פוליטית משפיעה על עמדת הנשאלים לגבי האפשרות של קיום חיים משותפים בין יהודים לערבים לאור אירועי מאי: 82% מהנשאלים המשתייכים למחנה הימין העידו שהאירועים שינו לרעה את עמדתם לגבי אפשרות של קיום חיים משותפים, זאת בהשוואה ל-57% בקרב הנשאלים המשתייכים למחנה המרכז ו-23% בלבד בקרב הנשאלים המשתייכים למחנה השמאל.

נקודת אור: השפעת מגורים בעיר מעורבת לטובה

לכאורה, אפשר היה לחשוב שדווקא מי שגר באותם מוקדי אלימות בערים המעורבות איבד מהאמון לסיכוי לחיות חיים משותפים. עם זאת, מהנתונים עולה תמונה אחרת. בקרב 68% יהודים המתגוררים ביישוב יהודי שאינו מעורב, אירועי מאי שינו לרעה את עמדתם לגבי האפשרות לחיים משותפים בישראל, לעומת 46% בלבד בקרב תושבי הערים המעורבות.

ההשפעה המעודדת של מגורים בערים מעורבות על העמדה לגבי קיום חיים משותפים נמדדה גם בקרב הציבור הערבי: בקרב 59% מהנשאלים המתגוררים ביישוב ערבי שאינו מעורב, אירועי מאי שינו לרעה את עמדתם, זאת לעומת 46% בלבד מתושבי הערים המעורבות.

נוסף על כך, 36% מהנשאלים הערבים המתגוררים ביישובים ערבים השיבו כי יהודים וערבים מצליחים לחיות יחד חיים משותפים בערים המעורבות בישראל. בקרב ערבים אשר חיים בערים מעורבות, 49% השיבו כי הם מצליחים לעשות זאת.

במילים אחרות, מגורים בערים מעורבות משפיעים לטובה על האמונה שאפשר לקיים חיים משותפים בישראל בין יהודים לערבים. השפעת המגורים בערים המעורבות חוצה מגזרים – הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית, מי שגרים זה לצד זה הביעו אמונה גבוהה יותר לגבי הסיכוי לחיות חיים משותפים.

נקודת אור ותקווה לעתיד

לא כל הנתונים שעלו מהסקר קלים לעיכול עבור מי שרוצה לבנות הסכמות על מנת לקיים חיים משותפים. עם זאת, אפשר למצוא גם נקודות אור.

המתאם ההפוך בין היכרות לאי נוחות

האם ככל שמכירים יותר חוששים פחות? מתברר שכן: כאשר שאלנו יהודים אם מפגש עם אזרח ערבי במסגרת עבודתם מעורר בהם אי־נוחות כלשהי, 10% ענו שכן, זאת בהשוואה ל-12% שיחושו אי נוחות במסגרת קבלת שירות רפואי, 13% במסגרת קבלת שירות מקצועי שאינו רפואי (למשל: נהגים, שליחים) ו-19% במסגרת מפגש אקראי ברחוב.

התובנה המתבקשת היא שככל שרמת הקרבה וההיכרות גוברת, כך אי הנוחות בין הצדדים השונים נמוכה יותר: במפגש אקראי ברחוב, שם הצדדים לא מכירים כלל, אי הנוחות היא הגבוהה ביותר, בהשוואה למפגש במסגרת העבודה, שם רמת ההיכרות היא הגבוהה ביותר, ואכן אי הנוחות קטנה פי שניים ביחס למפגש אקראי ברחוב.

ההשפעה של היכרות על חשדנות ואי נוחות התבטאה גם כששאלנו ערבים על יחס חשדני מצד יהודים במסגרות שונות בחיי היומיום. 46% מרגישים יחס חשדני מצד יהודים במסגרת מפגש בירוקרטי (במשרדי ממשלה וכדומה), 42% מרגישים זאת במסגרת שהייה במקומות בילוי ובמרכזי קניות, 40% במסגרת נסיעה בתחבורה הציבורית, 36% במסגרת מפגש אקראי בציבור, 26% במסגרת מפגש במרכזים רפואיים (בית חולים, קופת חולים) ורק 25% מרגישים יחס חשדני מצד יהודים במסגרת עבודתם.

גם כאן, ערבים פחות מרגישים יחס חשדני מצד יהודים במסגרת עבודתם, עובדה המצביעה על כך שככל שהמרחק בין הצדדים קטן יותר, ויושבים סביב אותו שולחן כדי להקשיב ולהכיר זה את זה – כך היחס החשדני הולך ומצטמצם.

מפגשי היכרות: מהלכה למעשה

האם הצדדים מוכנים לשבת זה לצד זה סביב אותו שולחן ולהכיר? שאלנו את הציבור הישראלי אם מפגשים בין יהודים לערבים יכולים להפחית את המתח בין שני הלאומים. התשובה חד משמעית: 72% מהיהודים ענו שכן ו-28% ענו שלא, 77% מהנשאלים הערבים השיבו שכן ו-23% ענו שלא.

עם זאת, אנו מבינים שיש הבדל בין מחשבה למעשה. לכן, הוספנו ושאלנו את המשיבים לסקר עד כמה היו מוכנים אישית ליטול חלק פעיל במפגשים כאלו. ובכן, האחוזים אומנם ירדו מעט, אך עדיין ההיענות גבוהה: בקרב הנשאלים היהודים 68% השיבו שכן – מתוכם 19% מוכנים לעשות זאת על בסיס קבוע. בקרב הנשאלים הערבים 82% השיבו שכן, 40% מתוכם באופן קבוע.

איך ולאן ממשיכים מכאן?

הסקר מדגיש שמאחורי השסע הלאומי עומדות תחושות של אי נוחות וחשדנות בין החברה היהודית לחברה הערבית, הנובעות, בין השאר, מתפיסה אחרת של המציאות.

אז איך מתקדמים מכאן? כדי לבנות הסכמות, חיוני להכיר מקרוב ולשמוע היטב את הצדדים השונים במחלוקת. יישור הקו הזה של תפיסות שני הצדדים הוא מחויב המציאות למי שרוצים להגיע להסכמות שבכוחן להקטין את השסע הלאומי בישראל.

נוסף על כך, נראה כי הערים המעורבות מספקות תשתית מתאימה לבניית הסכמות הנוגעות לשסע הלאומי, וכפי שהגדירה זאת ד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן: "במובן מסוים הערים המעורבות, שהן מרחב טבעי למפגש יומיומי ולא מלאכותי, יכולות לשמש המרחב הנכון ליצירת מוסכמות. לכן, יש לחשוב גם בתהליך בניית הסכמות על יצירה של מרחב טבעי שכזה. נוסף לכך, יש צורך במהלך מפגשי הסכמות כאלה להציג את הנתונים, הן נתונים שעולים מסקרי הקונגרס הישראלי, והן נתונים נוספים שמגיעים מהשטח".

כגוף שהמחקרים האקדמיים בו נעשים מנקודת מבט יישומית, אנחנו בהחלט מתכוונים ליישם את התובנות במועצות ההסכמה הבאות שנבנה.