אחד השסעים החברתיים בהם עוסק הקונגרס הישראלי הוא השסע העדתי. במסגרת פעילותו, חוקר הקונגרס הישראלי את הלכי הרוח בחברה הישראלית בנושאים הנוגעים לשסע זה, בעזרת משאלים.
המשאל הנוכחי מפנה את הזרקור אל ישראלים יוצאי אתיופיה, ביתא ישראל. באמצעות המשאל, אנו שואפים להציף תובנות חדשות הנוגעות לאופן שבו נתפסת הקבוצה – הן בעיניי עצמה והן בעיניי שאר החברה הישראלית – כדי להוביל מהלכים חברתיים שיובילו להסכמות חברתיות, וכדי לסייע למקבלי ההחלטות לקבל תמונה עדכנית של האתגרים העומדים בפני החברה הישראלית.
את כתיבת המשאל ליווה עו"ד איציק דסה – מייסד הארגון "טבקה" והקליניקה לקידום שוויון באוניברסיטת בר-אילן, דוקטורנט בפקולטה למשפטים באונ' בר-אילן וחבר מועצת ההסכמות של הקונגרס הישראלי.
רקע כללי
המשאל נערך במהלך חודש יוני 2021, והופץ ברשתות חברתיות ובמערכות גילוי תוכן. על המשאל השיבו 726 ישראלים (17% מתוכם הגדירו את עצמם כמשתייכים ל"ישראלים יוצאי אתיופיה"). המשאל כלל שאלות פילוח הנוגעות לזהות ושייכות מגדרית, לאומית, פוליטית ודתית.
- זהות מגדרית-בפילוח המשיבים לפי מגדר, מתקיימת החלוקה הבאה: 51% נשים, 49% גברים.
- שיוך פוליטי-בפילוח המשיבים לפי השקפה פוליטית, מתקיימת החלוקה הבאה: 46% ימין, 31% מרכז, 23% שמאל.
- שיוך דתי-בפילוח המשיבים לפי שיוך דתי, מתקיימת החלוקה הבאה: 55% חילונים, 21% מסורתיים, 19% דתיים/חרדים, והשאר עונים להגדרה "אחר".
- זהות לאומית–כלל המשיבים הזדהו כיהודים.
קהילה, עדה או ישראלים יוצאי אתיופיה – מהו הכינוי המתאים ביותר?
השאלה הבסיסית ביותר שעולה כאשר רוצים לעסוק בקבוצה אתנית-עדתית מסוימת בישראל, היא האופן שבו יש לכנות אותה.
כך, כאשר ערכנו את המשאל הנוכחי, התלבטנו בין מספר אפשרויות, ולבסוף, לאחר התייעצות עם מומחים, החלטנו לעשות שימוש במונח "ישראלים יוצאי אתיופיה". האם זהו אכן המונח בו הקבוצה רוצה להיקרא? שאלנו על כך בסקר, וגילינו שמבין המשיבים הנמנים על קבוצת "ישראלים יוצאי אתיופיה", הכינוי שנבחר במקום הראשון הוא "ביתא ישראל" (38%), ו"ישראלים יוצאי אתיופיה" (30%) הגיע רק למקום השני. הרחק מאחור נבחרו הכינויים "קהילה אתיופית" (10%) ו-"עדה אתיופית" (6%).
באופן שגרתי, ספק אם היינו יכולים לעמוד על דקויות כגון אלו, שעשויות להיות בעלות משמעות רבה עבור בני הקבוצה שבה אנו עוסקים.
ביתא ישראל: סיפורה הלא מסופר של קהילה
עלייה היא חלק בלתי נפרד מההוויה של מדינת ישראל, והפכה לחלק מ"האתוס הלאומי" שלה. האם עליית ביתא ישראל נתפסת בחברה הישראלית כחלק מאתוס ציוני לאומי או דתי? נראה שהציבור הישראלי לא בטוח בדבר מניעיהם של העולים מאתיופיה, על אף שכאשר שואלים את העולים עצמם – התשובות חדות וברורות.
המשיבים על המשאל התבקשו לדרג את הסכמתם עם מספר היגדים הנוגעים למניעי העלייה של יהודי אתיופיה. בעוד שהציבור הישראלי העניק משקל גבוה הן למניעים דתיים וציוניים (79%) והן למניעים של רווחה אישית (63%), יוצאי אתיופיה העניקו משקל כמעט מלא למניעים הדתיים והציוניים (95%) ומשקל נמוך יותר באופן משמעותי למניעים של רווחה אישית ורצון לשיפור איכות חיים (20%).
הסבר אפשרי לפער התפיסתי הזה מתקבל מנתוני ההיכרות של ישראלים עם יוצאי אתיופיה: 96% מהישראלים טענו שהם מכירים אישית יוצא אתיופיה, אך רק 38% טענו להיכרות מעמיקה. גם בנוגע להיכרות עם סיפור העלייה של יוצאי אתיופיה אנחנו מגלים פער דומה, כאשר 92% מהמשיבים הישראלים טוענים שהם מכירים את סיפור העלייה, אך בפועל – 66% מהישראלים לא שמעו או לא יודעים מספיק על יום הזיכרון לנספי העולים מאתיופיה, ורק 50% טוענים שהם מכירים היטב את משמעות חג הסיגד.
בשקלול כלל הפערים הללו, מתקבלת תמונה שמבהירה כי בין קהילת ביתא ישראל לבין שאר חלקי החברה הישראלית ישנה תהום תודעתית-תרבותית. החברה הישראלית אינה מבינה לעומק את סיפורה של קהילת ביתא ישראל, את הכמיהה והחיבור העמוק לציון, את העלייה לישראל בדרך לא דרך תוך סיכון חיים ואיבוד קרובים ויקירים רבים, ואינה בקיאה דיה במנהגיה ותרבותה של הקהילה. את הסיבות לכך אפשר רק לשער, אך ההשלכות ברורות וניכרות בשטח, כפי שתוכלו לראות בהמשך.
גזענות ודה-לגיטימציה: להיות "אתיופי" בישראל
טענות לגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, בפרט מצד משטרת ישראל, הן לא דבר חדש בציבוריות הישראלית. כדי שנוכל להבין את היקף התופעה, בחרנו להקדיש מספר שאלות לבירור הנושא. כך, התבקשו משיבים יוצאי אתיופיה ומשאר חלקי החברה הישראלית לדרג את הסכמתם עם מספר היגדים העוסקים בגזענות.
התמונה שהתקבלה היא חד משמעית: קיימת בישראל גזענות כלפי יוצאי אתיופיה.
74% מהישראלים סבורים שהחברה הישראלית מתייחסת בגזענות ליוצאי אתיופיה, 63% מהמשיבים ציינו שנתקלו באופן אישי בביטויי גזענות כלפי יוצאי אתיופיה בסביבתם הקרובה, ו-69% מהמשיבים מסכימים שהגזענות כלפי יוצאי אתיופיה משמעותית יותר בהשוואה לגזענות כלפי עולים מארצות אחרות.
בנוגע למשטרת ישראל, אליה הופנו טענות משמעותיות יותר, קיימת הסכמה של 65% כי המשטרה מתנכלת ליוצאי אתיופיה בקרב המשיבים הישראלים, ושל 93% (!) בקרב המשיבים יוצאי אתיופיה.
כאשר בדקנו איך מתייחס הציבור לתופעה הזו, גילינו שני פרדוקסים: לצד ההסכמה כי ישנה גזענות כלפי יוצאי אתיופיה יותר מאשר כלפי עולים ממדינות אחרות, וכי ישנה אפליה לרעה מצד המשטרה, מתקיימת גם הטענה שיוצאי אתיופיה עסוקים בתחושות גזענות וקיפוח יותר ממגזרים אחרים. הפרדוקס השני מאתגר אף יותר: רוב הציבור הישראלי (60%) טוען שההפגנות של יוצאי אתיופיה הזיקו לתדמית שלהם, ובאותה נשימה – רוב הציבור הישראלי (67%) מודה שהפגנות שקטות יותר לא היו זוכות לתשומת לב.
קיומם של הפרדוקסים הללו בקרב החברה הישראלית מציגים מציאות בעייתית מאוד עבור ביתא ישראל, שמצופים לסבול את הגזענות שהם חווים בשקט, ולהפגין באופן שלא ישרת את מטרותיהם. המציאות העגומה הזו אינה הוגנת או הגיונית, וההכרה במצב מחייבת את כולנו – ישראלים מכלל המוצאים והמעמדות – לגלות יותר סובלנות וסבלנות כלפי עולים חדשים בכלל, וכלפי העולים מאתיופיה וצאצאיהם בפרט.
ועוד נקודה מעניינת: הגזענות כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה אינה מפחיתה את תחושת הגאווה הקהילתית – 97% מרגישים גאווה בשייכות שלהם לקהילת יוצאי אתיופיה.
ייצוגיות במוקדי הכוח: מתי בפעם האחרונה ראיתם שופט ממוצא אתיופי?
ייצוגיות הולמת במוקדי הכוח בחברה היא אחת האינדיקציות להשתלבות של קבוצות בתוך המארג החברתי כולו. היעדר ייצוג, ייצוג יתר או ייצוג בלתי מספק הם מצבים שמעידים על מיצובה של הקבוצה המיוצגת ויכולת ההשפעה שלה על מה שקורה מסביב.
כאשר בדקנו את הנושא מול ישראלים יוצאי אתיופיה, קיבלנו הסכמה גורפת עם תחושת חוסר ייצוגיות בכול מוקדי הכוח של החברה הישראלית. תחושת חוסר הייצוג הבולטת ביותר היא במערכת השופטת (92%), לאחר מכן בשירות הציבורי ובשלטון המקומי (82%), במערכות הבריאות (81%) ובמערכת החינוך (78%). יוצא דופן הוא צה"ל, שבו תחושת חוסר הייצוג נמוכה משמעותית בהשוואה לשאר (43%).
אם נשווה את תחושת חוסר הייצוג של יוצאי אתיופיה לזו של דוברי הרוסית בישראל, נגלה כי יוצאי אתיופיה חשים פחות מיוצגים בכול מוקדי הכוח לעומת דוברי הרוסית, ומדגיש את תחושת חוסר השייכות של הקבוצה בתוך החברה הישראלית – גם בהשוואה לקבוצות עולים אחרות.
חוסר ייצוג הוא מצב שמשפיע מאוד על יכולתה של קבוצה להשתלב ולהרגיש שווה בחברה. העובדה שיוצאי אתיופיה מרגישים לא מיוצגים כראוי במוקדי הכוח בישראל, עלולה להוות מכשול בדרך להשתלבותם בחברה באופן מלא ולהרגיש שווים בין שווים.
הביצה והתרנגולת – מהי הבעיה המרכזית?
החברה הישראלית אינה מבינה נכון את הסיפור של יוצאי אתיופיה, הם זוכים ליחס מפלה, ואינם מיוצגים כראוי במוקדי הכוח הציבוריים. כאשר שאלנו מה יש לעשות כדי לתקן את היחס כלפי יוצאי אתיופיה, התגלתה מחלוקת בין כלל המשיבים לבין המשיבים יוצאי אתיופיה.
בעוד שהמשיבים שאינם יוצאי אתיופיה, סבורים שיש לטפל בראש ובראשונה בנושא הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, האחרונים דווקא סבורים שעל הממשלה לטפל קודם כל בחוסר הייצוג, ולשלב יותר יוצאי אתיופיה בתפקידים בכירים במשק.
המאבק באלימות המשטרתית זוכה גם הוא לאחוז תמיכה ניכר, לעומת ההיגדים המציעים לחזק את מעמדם של מנהיגיה הרוחניים של קהילת ביתא ישראל, המכונים "קייסים", והעלאת שאר יהודי אתיופיה לארץ.
מסקנות ביניים ומבט לעתיד
נראה כי החיים במדינת ישראל עבור ישראלים יוצאי אתיופיה, או "ביתא ישראל" כפי שהם עצמם מעדיפים להיקרא, אינו פשוט כיום, וכי נדרשות פעולות יזומות מצד גורמים ממשלתיים ואחרים כדי לגשר על הפערים ולתקן את המצב. לנו ברור שאחד הדברים הזועקים לתיקון הוא היכרות מעמיקה יותר על יוצאי אתיופיה.
כאשר בדקנו עם המשיבים הישראלים עד כמה הם מעוניינים ללמוד עוד על יוצאי אתיופיה, השיבו 85% מהם בחיוב – נתון שאפשר לראות בו אופטימיות לגבי העתיד החברתי בישראל. את הנתון הזה, אנחנו בקונגרס הישראלי לוקחים בשתי ידיים, ומקדמים בימים אלה פעילויות שונות שיסייעו לגישור על פערי ידע וחוסר היכרות בין הקבוצות בישראל בכלל, ובין קהילת ביתא ישראל לשאר חלקי החברה הישראלית בפרט.
