כיצד התחבר הקונגרס הישראלי אל מוזיאון יד מרדכי משואה לתקומה? הכול התחיל במועצת ההסכמות הארצית שבנינו, הכוללת נציגי ציבור ממגזרים שונים בישראל, אשר דנה בשסע הלאומי ובדרכים לבנות בו גשרים והסכמות. אחד הנושאים שעלו לדיון היה השואה ותפיסתה על ידי החברה הערבית בישראל, והחוסר במדריכים ערבים בנושא זה.

כך נולד לו שיתוף הפעולה עם מוזיאון יד מרדכי, שבמסגרתו לקחנו חלק בהקמת קורס הדרכה ייחודי וראשון מסוגו לחברה הבדואית, שנועד להכשיר מדריכים ממוצא בדואי להדרכה במוזיאון השואה. בוגרי הקורס השתלבו בצוות ההדרכה של המוזיאון והם מובילים את פעילויות הדרכה לבתי ספר בדואים.

כדי להבין קצת יותר מה חולל שיתוף הפעולה הזה, שוחחנו עם יעל שטאובר העומדת בראש המוזיאון.

המטען של המילים "ניצול שואה": קורס להנצחת השואה בחברה הבדואית

רוב שנות הקריירה של סא"ל (מיל') יעל שטאובר עברו בחיל האוויר. עם זאת, היא תמיד נמשכה לעיסוק בחקר השואה, כך היא מעידה על עצמה. זו כנראה הסיבה שלאחר שחרורה מהשירות הצבאי היא מצאה את עצמה עומדת בראש המוזיאון בקיבוץ יד מרדכי, שלמעשה משמש רק חלק מאתרי ההנצחה בקיבוץ, המשקפים את השואה והתקומה.

יעל, לפני שנצלול לקורס המיוחד, ספרי לי קצת על המוזיאון שאת עומדת בראשו.

המוזיאון הוא קודם כול עמותה שמפעילה מכלול של אתרי הנצחה בקיבוץ יד מרדכי. המפורסמים שבאתרים הללו הם אתר שחזור קרב הבלימה מול הכוחות המצריים בתש"ח שהתחולל בקיבוץ, פסלו האייקוני של מרדכי אנילביץ', ממפקדי מרד גטו ורשה העומד לצד מגדל המים שהופצץ בתש"ח ומוזיאון "משואה לתקומה" שאני עומדת בראשו. הן סיפור הקרב על הקיבוץ והן סיפור המרד בגטו ורשה לא נגמרים לכאורה בניצחון, אבל בשני הסיפורים עצם ההתנגדות היוותה אמירה חשובה.

איך בעצם נולד הקורס למדריכים מהחברה הבדואית?

היוזמה החלה להירקם בשתי מסגרות במקביל. האחת, במסגרת פעילות מועצת ההסכמות של הקונגרס הישראלי לענייני יהודים וערבים, שבה עלה באחד המפגשים נושא השואה כנושא שבו קיים פער בתפיסות ובידע, המשפיע על יחסי יהודים וערבים בישראל, ובדגש על החברה הבדואית שבה פערי ידע גדולים בנושא; השנייה, ביוזמתו של מר זאב מילר מקרן יק"א יחד עם צוות המוזיאון. כולנו החלטנו לצאת לדרך עם הקורס בשותפות עם ג'מאל אלקרינאווי, מנכ"ל "השחר החדש", עמותה בדואית-יהודית המסייעת לנוער בדואי בסיכון, והקונגרס הישראלי כמובן. בשלב מאוחר יותר, הצטרפה גם קרן אברט פרידריך אשר תמכה בכתיבת תוכניות חינוכיות לבתי ספר ערבים ובגיבוש לקסיקון למונחי השואה בשפה הערבית.

מה הייתה התרומה של הקונגרס הישראלי?

עם פערי ידע אפשר להתמודד, אבל קיימים גם פערים תרבותיים, שאיתם מורכב יותר להתמודד, וכאן שיתוף הפעולה עם הקונגרס הישראלי נתן מענה. ביוזמת הקונגרס הישראלי, ליוותה את הקורס ד"ר אוריאנה עבוד-ארמלי. הליווי האקדמי, הנשען על גישת מחקר הפעולה, היווה גורם חשוב ומשפיע בהצלחת התוכנית.

את יכולה לתת דוגמה לפער תרבות בניגוד לפער ידע?

כן. למשל, המטען הרגשי שמגיע עם מילים מסוימות. ברגע שאני אומרת "ניצול שואה" ליהודי – עולה בו רגש חזק וברור, ובאופן טבעי, לבדואים אין את זה. אז כשאני מדברת על הפצע הזה בזיכרון היהודי שקוראים לו שואה עם אוכלוסיות שלא חולקות את המטען הרגשי תרבותי הנלווה לשיח עליו, אני חייבת מתווך שמכיר את הפערים האלה ואת הדרכים לגשר עליהם, ופה אתם, הקונגרס הישראלי, נכנסתם לתמונה.

המשתתפים שעברו את הקורס קיבלו גם תגובות שליליות מהסביבה שלהם?

למדריכים ולמדריכות שהגיעו לקורס היה המון אומץ, כי חלק מהקהילה סביבם אמרה "לכו תלמדו על הנכבה, מה אתם קשורים בכלל לשואה?" המתחים והאמירות מהסביבה של המדריכים ליוו את הקורס הזה בכל מהלכו והיוו אתגר למשתתפים.

אז איך פתרתם את זה?

בסופו של דבר, פגישה בלתי אמצעית עם סיפורה של השואה היהודית נותן מענה חד לסוגיה הזו. למשל, אירוע שהיה נקודת מפנה בקורס היה עדות מפי ניצולת שואה ששמעו המשתתפים, שפשוט שבתה את ליבם. היא המסה את כל החששות והקונפליקטים הפנימיים שהמשתתפים אולי הגיעו איתם וזה היה מרגש מאוד. זה היה הרגע שבו חלחלה ההבנה שהסיפור הוא קודם כול סיפור של טרגדיה אנושית עצומת ממדים, הרגע שבו המשתתפים הבינו מה עלולות לעולל שנאה ואידיאולוגיה קיצונית.

"למה זה עדיין כזה פצע?": תנופת הדרכה בבתי ספר בדואיים

האם המדריכים שהוכשרו כבר העבירו הדרכות?

בהחלט. יש לנו שני מדריכים שמדריכים קבוצות בדואיות ומתווכים את אותו מטען רגשי שמגיע עם זיכרון השואה. אבל אני אגיד לך עוד לפני זה: כשהמדריך הבדואי מתקשר למנהל בית ספר וקובע איתו את ההדרכה – יש נינוחות. המנהל מסביר מאיזה שבט מגיעים התלמידים שלו, והמדריך מבין את כל מה שצריך להבין לגבי הקבוצה, הצרכים והרגישויות שלה ויכול להתאים את עומק ומורכבות ההדרכה לקבוצה.

איך מגיבים התלמידים שמגיעים להדרכה?

הם שואלים המון שאלות של ידע, וגם שואלים שאלות מורכבות יותר. לדוגמה, השואה התקיימה לפני 80 שנה, היהודים קמו ובנו מדינה – למה זה עדיין כזה פצע? כאן נכנס המדריך הבדואי ומנסה לתווך את המטען התרבותי שיש לזיכרון השואה בחברה היהודית בישראל. באופן כללי השיח קולח, וההפסקות בין ההדרכות מפחיתות את המתח סביב כל הנושא הזה, שיכול להיות לפעמים קצת כבד. אנחנו גם מקפידים לשלב בהדרכות שיח על חסידי אומות עולם ועל תקומתם של הניצולים. בשניהם יש מסר של טוב ותקווה, של בחירה שיש לאדם, גם באירועי קיצון.

זיכרון ושסעים: "לבנות את הגשר בין הקבוצות בישראל"

למה המוזיאון התגייס ליוזמה כזו?

תראה, יש פה הזדמנות לעשות חיבור בין קבוצות שבסופו של דבר חיות יחד באותה מדינה. עזוב עמדות פוליטיות או אידיאולוגיות – אנחנו חיים פה יחד, וזו עובדה. אני אדם של גישור, של מציאת הטוב. אני אמצא מה שמשותף ביני לבין האחר – ואעצים את הדבר הזה. ככה אפשר לחיות בשקט, לחיות בטוב, לגדל את המשפחות שלנו. רובנו פה מאמינים ב"חיה ותן לחיות". אני חושבת שאני, אימא מגדרה, ואימא מעזה, רוצות את אותו הדבר לילדים שלנו. הסיפור שלנו הוא אותו סיפור, השפה אולי קצת שונה. אז כדי שזה יעבוד אנחנו חייבים להכיר זה את זה, ולהבין יותר מאיפה כל צד מגיע.

וזה עובד? ההיכרות הזו משנה במשהו את התפיסות לגבי השסע הלאומי?

העיסוק בזיכרון השואה, וההבנה לאן יכולה להוביל אידאולוגיה קיצונית – זו הבנה אוניברסלית. נכון, השואה הייתה אירוע ייחודי, אבל לא אירוע יחידי בהיבטי השנאה שהוא הציג לעולם. אתה יודע, אני מסתכלת על השואה ואומרת לעצמי שיש בסיפור הזה הכול: מהטוב ביותר – חסידי אומות העולם ויהודים שעוזרים ליהודים – ועד הרע ביותר – הנאצים ועוזריהם. אפשר לקחת מזה מסר לחיים שלנו, על היכולת להכיל אדם שמתנהג, מאמין ופועל אחרת ממני – זה הסיפור של זיכרון השואה.

וזה משהו שגם ערביי ישראל צריכים להכיר?

בוודאי. הרי כל חסידי אומות העולם לא היו יהודים והיו גם חסידי אומות עולם מוסלמים. בעבר העברנו הרצאות לאסירים על הנצחת זיכרון השואה וחסידי אומות העולם. אחד מתוצרי ההרצאות היה פודקאסטים בשפה הערבית ששודרו ברדיו של הכלא. זו בדיוק הסיבה שצריך ללמד על השואה – אסירים שנמצאים בכלא על פשע שביצעו יכירו את סיפור השואה ויבינו שאפשר לבחור בטוב גם בתוך סביבה של רוע.

ועדיין, יש לא מעט אתגרים. האם את אופטימית?

תמיד אומרים לי שאני אופטימית מדי אבל אני לא חושבת שיש דרך אחרת להתקיים במדינה הזו. שום קושי לא יזיז אותי. אנחנו חייבים להאמין שנמצא את הדרך לחיות פה יחד. לא רק הזמן יעשה את שלו – גם אנחנו חייבים לפעול לכך בצורה אקטיבית. הקורס שיועד לחברה הבדואית הוא אחד הצעדים האקטיביים לחיים משותפים כאן. אנחנו מחכים ומצפים להמשיך את שיתוף הפעולה עם הקונגרס הישראלי, ולהנחיל את זיכרון השואה לעוד אבנים בפסיפס הישראלי. כך, למשל, כבר קיימנו הרצאה על זיכרון השואה לחברי קהילת "מועצת העם" של הקונגרס הישראלי.