כיצד מוכרעות כיום מחלוקות ציבוריות בישראל? במקרים רבים ההכרעה נעשית על ידי מערכת בתי המשפט, ובעיקר בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, שם נפגוש עתירות בנושאים כמו מתווה הכותל, גיוס חרדים, תחבורה ציבורית בשבת וחוק החמץ.

האם מערכת בתי המשפט היא המקום הנכון לדון ולהכריע בו במחלוקות חברתיות כאלה? בכך עסק המשאל שלנו על הרשות השופטת, אשר בדק מה חושבים הישראלים על מערכת בתי המשפט, על השופטים, ועל הדרכים לדון במחלוקות חברתיות.

המשאל נערך על ידי סקר שנערך בליווי אקדמי של ד"ר אורי אהרונסון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים. המדגם נערך בקרב 967 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט. עבור המדגם היהודי (818 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3.43% בהסתברות של 95%. עבור המדגם הערבי (149 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±8.03% בהסתברות של 95%. עבור המדגם המשולב (967 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3.15% בהסתברות של 95%.

ברוכים הבאים לבג"ץ: מיעוט רועש, רוב דומם

כאמור, חלק משמעותי מהמחלוקות המשסעות את החברה הישראלית מגיע לבג"ץ. האם הטיעונים המושמעים בפני בג"ץ מייצגים את כל טווח הדעות בנושא? לפי תוצאות הסקר, 85% מהציבור הישראלי מסכים לטענה כי הצדדים לדיון בבג"ץ הם הרבה פעמים עמותות המייצגות דעות קיצון.

האם מצב זה, שבו הצדדים בבג"ץ לא נתפסים כמשקפים את דעות הרוב, נתפס כתקין על ידי הציבור הישראלי? מתברר שלא. 78% מהציבור הישראלי סבור שנקודת מבטו צריכה להיות מיוצגת בבג"ץ, ורק 10% סבורים שלא (12% ניטרלי). המשמעות היא שרוב הציבור הישראלי שואף לכך שיהיה ייצוג בבג"ץ לחלקים השונים בחברה הישראלית.

מהנתונים שלפנינו עולה כי הציבור הישראלי חש שלא זאת בלבד שהדעות הנשמעות בבג"ץ הן של גופים שמייצגים דעות קיצון – אלא שבמקרים רבים לא נשמע כלל קולו של הציבור הרחב.

אדוני השופט, בעד מי אתה – ולמה?

מהצדדים לדיון, נעבור לשופטים עצמם. בכנס שערכנו לא מזמן באוניברסיטת בר-אילן, נשאלה שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, כיצד משפיעות נטיות פוליטיות של השופטים בהכרעה על סוגיות של יהדות ודמוקרטיה. דורנר השיבה בנחרצות רבה: "השופטים מפרשים את החוק, זה כן, אבל ממש לא מערבים את הדעות הפוליטיות שלהם בשיפוט". התחושה של הציבור הישראלי היא אחרת לגמרי, ובאופן החוצה השקפות אידיאולוגיות, דתיות ולאומיות: 98% מהציבור הישראלי סבור שדעות פוליטיות של שופטים כן משפיעות על פסיקתם.

אם לתפיסת הציבור הישראלי הכרעות משפטיות מושפעות מדעות פוליטיות, יש לברר אם שופטי בית המשפט העליון נתפסים כמייצגים את החלקים השונים בחברה הישראלית, מה שעשוי לייצר תחושה של איזון מסוים. גם את השאלה הזו שאלנו בסקר, וגילינו שרק 17% סבורים שהרכב השופטים בבית המשפט העליון מייצג את החברה הישראלית.

נשאלת השאלה מה מוביל לתחושה הזו של חוסר ייצוג, ואם לדעת הציבור הישראלי קיימת "תקרת זכוכית" המונעת מחלקים שונים בחברה הישראלית להתקדם במערכת המשפט.

מהנתונים עולה שאכן קיימת תחושה של "תקרת זכוכית", אך תחושה זו משתנה בין סוגי מגזרים ועדות שונות. כך, למשל, 60% מהציבור סבור שקיימת תקרת זכוכית המונעת מיוצאי אתיופיה להתקדם במערכת המשפט, 53% סבור שקיימת תקרת זכוכית למזרחים, 49% למזוהים עם יהודה ושומרון, 48% למזוהים עם החרדים, 41% לערבים, 37% לשופטות ו-32% מהציבור הישראלי סבור שיש תקרת זכוכית המונעת מדוברי רוסית להתקדם במערכת המשפט.

הישראלים לא חשים רק חוסר ייצוג, אלא גם כי הפרקליטות רודפת אחרי חלקים מסוימים בחברה הישראלית יותר משהיא רודפת אחר ציבורים אחרים. כך, לדוגמה, 48% מהציבור הישראלי סבור כי הפרקליטות להוטה להגיש כתבי אישום נגד אנשים המשתייכים לקבוצה המזוהה עם הימין, 40% מייחסים נטייה זו לאלה המזוהים עם יהודה ושומרון, 38% עם החרדים, 25% עם הציבור הערבי ו-11% סבורים כי הפרקליטות להוטה להגיש כתבי אישום נגד הקבוצה המזוהה עם השמאל.

פילוח התשובות בהתאם לאידיאולוגיה, דת ולאומיות מגלה שבמקרים רבים כל קבוצה מרגישה שהנטייה להגיש כתבי אישום היא בעיקר נגדה. כך, למשל, 89% מהציבור הימני סבור שהפרקליטות רודפת אחריו, 73% מהחרדים סבורים שהפרקליטות רודפת אחרי מגזרם, 70% מהציבור הערבי השיב כי הפרקליטות נוטה לרדוף אחריהם ואילו רק 6% מציבור השמאל סבור שהפרקליטות להוטה להגיש כתבי אישום נגדם.

מלמעלה או מלמטה: כיצד נכון לפתור מחלוקות ציבוריות

ממצאי הסקר עד כה מלמדים שהציבור הישראלי חש חוסר ייצוג לדעותיו כאשר סוגיות חברתיות ציבוריות מגיעות לפתחו של בית המשפט העליון. מה אפשר לעשות בנידון? שאלנו מה לדעת הציבור הישראלי על בג"ץ לעשות כשהוא דן בעתירה שבמחלוקת ציבורית רחבה. התשובה שקיבלה את מרב הקולות היא לבקש מכל הגורמים בציבור שמושפעים מהנושא להגיש לבג"ץ את טיעוניהם לפני שיכריע בסוגיה. 17% סברו כי יש להפנות את העתירה לגורם חיצוני שינהל גישור בהשתתפות כל הגורמים בציבור שמושפעים מהנושא.

פתרון אחר לבעיה יכול להיות מציאת זירה אחרת לפתרון מחלוקות ציבוריות, שאינה בית המשפט העליון. ואכן, הציבור הישראלי בעד מציאת חלופות שכאלה. מהסקר עולה כי 47% מהציבור סבור שיש להכריע מחלוקות על הצביון היהודי במרחב הציבורי במישור כלל ארצי, 43% בעד לפתור את הסוגיות באופן מקומי, ו-10% סבורים שאין להכריע בסוגיה כלל אלא לתת למציאות להתנהל בעצמה.

מבין הפתרונות במישור הכלל ארצי, הכנסת ניצבת כמתאימה ביותר (33%), ולאחריה בית המשפט העליון (11%) והממשלה (3%). מבין הפתרונות במישור המקומי, הרשות המקומית ניצבת במקום הראשון (25%), ונציגויות תושבים במקום השני (18%).

נתונים אלו מחזקים את הגישה שלנו לפתרון מחלוקות על ידי נציגויות של "מועצות הסכמה". מועצות אלה מורכבות מקבוצות של ישראלים המייצגים חלקים שונים בחברה הישראלית, הנפגשים כדי לייצר שיח של הסכמות בסוגיות קונקרטיות. מיזם נוסף שאנחנו מקדמים בתחום זה הוא "המסכים הציבורי". מדובר במנגנון שיאפשר לבית המשפט הדן בהליכים משפטיים המערבים עניינים ציבוריים להפנות את הצדדים להליך של בניית הסכמות, תוך עיכוב ההליך המשפטי שהוגש. הליך בניית ההסכמות ייערך על ידי גוף בונה הסכמות בעל ניסיון ויכולת מקצועית לליווי תהליכי בניית הסכמות, תוך עירוב כלל הגורמים הרלוונטיים לעניין.

צביון יהודי, צביון דמוקרטי: זה מורכב יותר ממה שהתרגלנו לחשוב

האם יש סיכוי לפתור מחלוקות בישראל שלא בהכרעה שיפוטית או בחקיקה? האם הפתרון הכולל שיח, כלים גישוריים ובניית הסכמות, המחייבות את הצדדים לפשרות, הוא ישים?

בדקנו עד כמה מוכן הציבור הישראלי לוותר על זכויות או להימנע מפעולות מסוימות במרחב הציבורי כדי לשמור על צביון יהודי או לחלופין לשמור על צביון דמוקרטי במדינה.

מתברר שהציבור מתייחס אחרת לוויתורים הנוגעים לשמירה על צביון יהודי לעומת שמירה על צביון דמוקרטי. בעוד 64% מהציבור מסכים לוותר על זכויות כדי לשמור על הצביון הדמוקרטי של המדינה, רק 38% מסכים לוותר על זכויות כדי לשמור על צביון יהודי.

כאשר מוציאים מהמשוואה את הצביון היהודי או הדמוקרטי, ומתמקדים בשאלה אם אפשר להגביל זכויות פרט כדי למנוע פגיעה ברגשות אחרים, מקבלים נתון מעניין: 69% מאלה שהגדירו עצמם אנשי שמאל מאמינים שאין לפגוע בזכויות הפרט גם במחיר פגיעה ברגשות אחרים, לעומת 30% מאלה שהגדירו עצמם אנשי ימין. במילים אחרות: אנשי שמאל רואים בזכויות הפרט ערך הגובר על הפגיעה בכבוד אחרים, בעוד אנשי ימין מוכנים לפגיעה מסוימת בזכויות הפרט כדי לכבד ערכים אחרים.

נראה כי השסעים בחברה הישראלית אינם חד ממדיים. מחלוקות הנוגעות לצביון יהודי במרחב הציבורי ולהגבלת זכויות לצורך שמירה עליו אינן משתייכות רק לשסע הדתי, או לטענות "הדתה", אלא גם למישור האידיאולוגי שבו מתנגשות זכויות הפרט עם ערכים אחרים. כך גם לגבי סוגיות בשסעים האחרים: האידיאולוגי, העדתי והלאומי. לכן, כדי ליישם תהליכי בניית הסכמות יציבים בחברה הישראלית, יש להושיב סביב שולחן הדיונים נציגים ונציגות של חלקים רבים בחברה הישראלית, ולא רק את הנציגים שבמבט ראשון נראים הרלוונטיים לדיון. מחלוקות על צביון יהודי אינן "שייכות" רק לדתיים וחילונים, אלא גם לאנשי ימין ושמאל, לערבים, למסורתיים ולאנשי המרכז הפוליטי.

ד"ר אהרונסון: "פתח לחשיבה על האופן שבו אפשר להשתפר"

"ככל שמוסדות המשפט מוצאים עצמם עוסקים בשאלות מדיניות רחבות יותר, ובמיוחד אם הם עושים זאת כדי לבלום החלטות של המוסדות הפוליטיים הרובניים (הממשלה, הכנסת) – צפוי שרוב בציבור ייחס להם הטיות אידיאולוגיות או זהותיות ויפקפק ביסודות המקצועיים של ההכרעה השיפוטית", אומר ד"ר אורי אהרונסון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. "גם הפרסונליזציה הגוברת של השיח על אודות השופטים והליכי המינוי שלהם מעצימה את ההכרה שמדובר באנשים בעלי הטיות והעדפות, ואת התביעה לאיזון אידיאולוגי ולייצוג חברתי בבית המשפט, או להעברת הנושאים להכרעה ברשויות ייצוגיות, כמו הכנסת או הרשות המקומית. השאלה היא כיצד על בית המשפט לפעול אם הרשויות האחרות משותקות או לא מכריעות – וכאן המשאל חושף עניין ציבורי שבענייני מדיניות ינוהל הליך מכיל ומשמעותי יותר, שיזין את ההכרעה המשפטית במידע על עמדות הציבור כולו ונקודות המבט השונות בו. זה פתח לחשיבה על האופן שבו אפשר לשפר הן את תוכן ההחלטות השיפוטיות, הן את האופן שבו ייתפסו בעיני הציבור".

"ממצאי המשאל מעידים מעידים כי בקרב הציבור הישראלי קיים חוסר אמון עמוק במערכת המשפט וביכולתה ליישב סכסוכים ציבורים באופן שוויוני והוגן", מוסיף ד"ר עו"ד גלעד וינר, מנכ"ל הקונגרס הישראלי. "המציאות הזו מתורגמת גם לשיעורים גבוהים של נכונות לאי ציות לפסיקות בית המשפט בסוגיות ציבוריות שבמחלוקת, ומכך כבר עולה סימן שאלה וחשש ממשי ליציבותה של הדמוקרטיה הישראלית ולתפקידו החשוב של בית המשפט בתוכה. הציבור הישראלי רואה בבית המשפט זירה שגורמי קיצון משתמשים בה בכדי לקצור הישגים פוליטיים ותדמיתיים, בעוד קולם של צדדים מתונים לא מקבל ביטוי הולם בהסדרים המתקבלים בסופם של ההליכים המשפטיים. התפיסה הזו מחייבת יצירת מנגנונים נוספים שיאפשרו לבתי המשפט לעודד תהליכי דיאלוג העוסקים בסוגיות בעלות אופי ציבורי ובכך גם להביא למציאת פתרונות משפטיים מבוססי הסכמה".