כדי לנהל דיון פרודוקטיבי בנושאים המצויים במחלוקת, על כל צד לבסס את טיעוניו שלו ולהכיר את טיעוני הצד שמנגד. רגע לפני שאתם יוצאים להגן על העמדה שלכם בחירוף נפש, בדקו אם חשבתם לעומק על הטיעונים השונים העומדים בבסיס השקפתכם.
כדי לאסוף את הנושאים ההכרחיים לדיון בסוגיה זו ולהציף את השאלות שיש לשאול לגביהם, נעזרנו במומחה: פרופסור שחר ליפשיץ, ממייסדי הקונגרס הישראלי וראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן.
רקע
בשנת 1984 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק: חוק חג המצות (איסורי חמץ), במטרה לאסור על הצגת חמץ בפרהסיה: "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה", כאשר על-פי סעיף 1 לחוק, "מוצר חמץ" הוא "לחם, לחמנייה, פיתה, או כל מוצרי-קמח חמץ אחרים".
כאשר נערך דיון מקדים בהצעת החוק, התייחס אחד ממניחי ההצעה, ח"כ אבנר חי שאקי, לא רק לפגיעה ברגשות הציבור הדתי אלא לצביונה היהודי של המדינה בהתאם להכרזת העצמאות: "המאמץ להבטיח את דמותה היהודית של מדינת ישראל הוא מאמץ משותף לרוב המכריע של יהודי ישראל, בלא הבדל השקפה, זרם או עדה. למאמץ טבעי ומובן מאליו זה שותף בוודאי רובו המכריע של העם היהודי בתפוצותיו, הרואה בצדק במדינת ישראל לא רק מדינה יהודית, אלא מדינת יהדות. עיון מחודש ומתחדש בהכרזת מגילת העצמאות שלנו, דבר רצוי ומומלץ ובעל ערך חינוכי ולאומי רב כשלעצמו, מלמד בבירור, מעבר לכל ספק ומחלוקת, כי הובטח במגילה הזאת אופייה היהודי של מדינת ישראל". בשנת 1986 עבר החוק בקריאה שנייה ושלישית ונכנס לספר החוקים הישראלי.
במהלך השנים, נערכו עימותים וניסיונות רבים לעדכן או לבטל את חוק חג המצות, הידוע בכינויו כ"חוק החמץ".
לצד הדיון בחוק החמץ, כשלעצמו התעורר ויכוח לגבי מופעים שונים של חמץ במתחם הציבורי שאינם כלולים בחוק החמץ. כך, בחודש אפריל 2020 התקבלה הכרעה מהותית בנושא על ידי בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. במסגרת ההכרעה, פסק בג"ץ בדעת רוב כי אין לבתי החולים בישראל סמכות לאסור הכנסת חמץ במהלך חג הפסח. נוסף על כך, נאסר על המאבטחים בבתי החולים לערוך חיפוש בכלים של מבקרי בית החולים או להעיר להם בכל דרך בעניין זה, בטיעון כי ההגבלה על הכנסת חמץ והדרישה לערוך חיפוש אחר חמץ אצל המבקרים מהוות פגיעה בזכותם לחופש מדת ולפרטיות. בעקבות ההכרעה, הגישה הרבנות הראשית לישראל בקשה לקיים דיון נוסף בנושא, אך בחודש ינואר 2021 נדחתה הבקשה על ידי נשיאת בית המשפט העליון, ובכך הפכה השופטת אסתר חיות את ההכרעה לעובדה מוגמרת.
מטבע הדברים, הדיון בסוגיית החמץ בפסח עורר מחלוקת ציבורית רחבה יותר – על אודות המתח סביב דת ומדינה, שפוגש את הציבור הישראלי במקומות רבים. על-מנת לקדם דיון מעמיק ורחב היקף בנושא, נסקור בפינה זו את הטיעונים המרכזיים שאליהם יש להתייחס בכדי לגבש דעה מבוססת דיה בעניין חוק חג המצות.
[א] חוק חג המצות: נושאים הכרחיים לדיון
- העיסוק בחג הפסח ואיסור אכילת/הצגת חמץ הוא עיסוק יהודי במהותו, אך במדינת ישראל ישנם גם אזרחים רבים שאינם יהודים, בצד אזרחים שלא רואים ביהדות חלק מהותי מעולמם. האם לדעתכם מדינת ישראל צריכה להיות מדינת לאום או מדינת כל אזרחיה?
- חוק חג המצות הוא אחד מבין כמה חוקים שנועדו לשמר את הצביון היהודי במדינת ישראל, צביון שאוזכר במגילת היסוד של המדינה: מגילת העצמאות. כיצד אתם מפרשים את ההגדרה "צביון יהודי", מה היא כוללת ומה היא לא כוללת?
- לא כל אדם יהודי הוא גם אדם דתי. במדינת ישראל, שהיא מדינת דמוקרטית ליברלית, החירויות הניתנות לאזרחים כוללות לא רק את חופש הדת, אלא גם את החופש מדת. עד כמה חשובה ומהותית בעיניכם החירות הזאת, ואיזה ביטוי צריך להיות לה כאשר מדובר על המרחב הציבורי?
- חוק אל מול הלכה: במצב של סתירה בין המחוקק הישראלי לבין פסיקות הלכתיות יהודיות, למי צריך לתת יותר משקל בהכרעה, וכיצד על אנשים שחיים לפי ההלכה לנהוג במקרים כאלה?
- החברה הישראלית היא חברה רב-גונית, ולכן לעיתים רבות נדרשות הכרעות בסוגיות מהותיות כמו סוגיית החמץ. האם ההתערבות של בג"ץ, ששופטיו אינם נבחרים בהליך דמוקרטי, לגיטימית בעיניכם? אם התשובה שלילית – מי לדעתכם צריך להכריע בסוגיות חברתיות-מהותיות כמו סוגיית החמץ?
[ב] שאלון מיקוד דעה
באם אתם תומכים בפסיקת בג"ץ בעניין חוק חג המצות (לא מעוניינים בהגבלות בעניין אכילת חמץ במרחב הציבורי):
- איסור אכילת חמץ הוא איסור בעל חשיבות וחומרה רבה עבור יהודים שומרי-מצוות, ומכאן מגיעה הרגישות הרבה שלהם בנושא. האם ניסיתם להכיר ולהבין את האיסור ואת המשמעויות ההלכתיות הנגזרות ממנו? במידה שתדעו כי חולים דתיים ובני משפחותיהם לא יוכלו לאכול במתחם בית החולים, ואף יימנעו מביקור קרוביהם, כתוצאה מהפסיקה בנושא החמץ, האם תשתנה עמדתכם?
- עד לשנת 1986 לא היה חוק מסודר שעסק בנושא החמץ. האם לדעתכם אפשר להגיע לפשרה שתאפשר דו-קיום סביב עניין החמץ בחג הפסח, שנמשך שבוע אחד בסך הכול, גם במחיר פגיעה מסוימת וזמנית בזכויות האזרחים?
- אחת הטענות שעלו סביב העתירה לבג"ץ בעניין הכנסת חמץ לבתי-חולים היא תחושת הפלישה לפרטיות המתרחשת כתוצאה מהחיפוש הכפוי בתיקי המבקרים לצורך איתור חמץ. האם חיפוש הנערך בתיקכם בעת הכניסה לבית החולים מסיבות ביטחוניות מעלה בכם תחושות דומות, והאם הייתם מוותרים עליו כדי להימנע מהפגיעה בזכות הפרטיות?
- במדינות וחברות שונות ישנם מנהגים, איסורים וטקסים הנובעים מאמונות ומסורות של בני המקום. האם כאשר אתם מבקרים במדינה זרה אתם מכבדים את מנהג המקום (למשל – הורדת נעליים בעת ביקור במסגד)? מדוע?
- אם היה נערך סקר שמעיד כי מרבית הציבור הישראלי מוכן או מעוניין לשמר את חוק חג המצות ולהעניק לו תוקף שאכן ימנע הצגת חמץ בפרהסיה, ויאפשר בידוק בעניין הכנסת חמץ לבתי חולים, האם ובאיזה אופן זה היה משפיע על עמדתכם?
- אם לא היה איסור על הכנסת חמץ לבית החולים אך היו שלטים גדולים המבקשים מן הבאים שלא להכניס חמץ, האם הייתם נענים להם?
- האם פסיקת בג"ץ היא סוף פסוק בעיניכם או שאתם סבורים שצריך גם לאפשר לחולה המעוניין בכך לקבל מבית החולים ולא מאורחיו חמץ בפסח?
- החברה הישראלית מורכבת מקבוצות רבות בעלות השקפות עולם שונות. באיזו מידה אתם מוכנים לוותר על זכויותיכם ולהתגמש למען האחר כדי לבנות חברה בריאה ומתפקדת?
- במידה שתושג פשרה כלשהי בעניין הצגת ואכילת חמץ במרחב הציבורי בישראל שתכלול אי-נוחות מסוימת עבורכם, אך לא תאסור הצגת חמץ במרחב הציבורי לגמרי, האם תסתפקו בכך?
- ישנם חגים ומועדים אחרים במעגל השנה היהודי שמצריכים התגמשות מסוימת מצד הציבור שאינו נמנה עם יהודים שומרי מצוות, כמו יום הכיפורים. האם עמדתכם כלפי החגים הללו ואי-הנוחות שאולי נגזרת מהם שווה או דומה? מדוע?
- רגשות הנובעים מאי-כבוד של האחר כלפי נושאים רגישים קיימים בשני הצדדים. אחת הדוגמאות לכך מתרחשת ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, כאשר ישנם ישראלים שבוחרים שלא לעמוד במהלך הצפירה. האם אתם חשים פגועים מהישראלים הללו? אם כן – מה מעורר את התחושה הזאת, והאם היא מסייעת לכם להבין את ציבור שומרי המצוות שנפגע כתוצאה מהצגת חמץ בפסח?
- בעידן הנוכחי, ישנן אג'נדות נפוצות הנוגעות לצריכת מזונות מהחי, כמו צמחונות או טבעונות. האם מגבלה מהסוג הזה שתחול במרחב הציבורי (כמו איסור הכנסת מוצר מן החי לבית חולים) תעורר את התנגדותכם באותה מידה שמעורר האיסור להציג חמץ?
באם אתם מתנגדים לפסיקת בג"ץ בעניין חוק המצות (מעוניינים לאסור על הצגת חמץ במרחב הציבורי):
- במדינת ישראל חיים אזרחים רבים שאינם מזוהים עם הלאום היהודי, לצד יהודים שאינם נמנים עם ציבורי שומרי המצוות. האם ניסיתם להכיר ולהבין את המשמעויות הנגזרות עבור הקבוצות הללו כתוצאה מהאיסור להציג חמץ במרחב הציבורי?
- אחת הטענות שעלו סביב העתירה לבג"ץ בעניין הכנסת חמץ לבתי-חולים היא תחושת הפלישה לפרטיות המתרחשת כתוצאה מהחיפוש הכפוי בתיקי המבקרים לצורך איתור חמץ. האם הייתם מוכנים שיערכו חיפוש בכלים או התיקים שלכם לצורך איתור חפצים או מוצרים הנוגדים את השקפתו של אדם אחר, אך אינם נובעים מהשקפת העולם שלכם?
- עד לשנת 1986 לא היה חוק מסודר שעסק בנושא החמץ. האם לדעתכם ניתן למצוא פשרה חברתית שתאפשר דו-קיום סביב עניין החמץ, הרלוונטי למשך שבוע אחד במהלך השנה בסך הכול?
- באותה מידה בה ניתן לדרוש מהציבור שאינו שומר מצוות לכבד את זכויות שומרי המצוות, ניתן היה לדרוש ההיפך, למשל: הימנעות של שומרי מצוות מביקורים במקומות בהם יש אפשרות להציג חמץ בפומבי, שהרי יהודים שומרי-מצוות חיים במדינות בהן אין חוק חמץ, ובכל זאת מצליחים לקיים את מצוות החג. כיצד תגיבו לטענה זאת?
- ניתן לפרש את האיסור ההלכתי "בל ייראה ובל ימצא", ככזה שאינו מופר כאשר מדובר בחמץ של אדם אחר. במידה שלא נעשה שימוש בציוד בית החולים לצורך הכנת המזון – מהי ההצדקה בעיניכם להגביל אחרים בנושא זה, אם האיסור ההלכתי לא מופר בפועל?
- אם היה נערך סקר שמעיד כי מרבית הציבור הישראלי אינו מעוניין לשמר את חוק חג המצות, האם ובאיזה אופן זה היה משפיע על עמדתכם?
- החברה הישראלית מורכבת מקבוצות רבות בעלות השקפות עולם שונות. באיזו מידה אתם מוכנים לוותר ולהתגמש למען האחר כדי לבנות חברה בריאה ומתפקדת?
- במידה שתושג פשרה כלשהי בעניין הצגת ואכילת חמץ במרחב הציבורי בישראל שתכלול אי-נוחות מסוימת עבורכם, אך תאפשר יותר חופש לאזרחים שאינם חולקים איתכם את השקפת העולם היהודית-דתית, האם תסתפקו בכך?
- בעידן הנוכחי, ישנן אג'נדות נפוצות הנוגעות לצריכת מזונות מהחי, כמו צמחונות או טבעונות. במידה שתחול מגבלה מהסוג הזה במרחב הציבורי, האם תכבדו אותה? במידה שלא – כיצד זה מתיישב עם רצונכם שאחרים יכבדו את האג'נדה הדתית שלכם?
- יהודים חילונים מרגישים פעמים רבות כי מצופה מהם לכבד את רגשות ציבור שומרי המצוות, בעוד הערכים שלהם נרמסים – למשל, סביב הרצון לתחבורה ציבורית בשבת או לקיום מצעד גאווה בערים מסוימות. האם אתם מבינים את התחושה של הצד השני? מה תגידו לאדם חילוני בתגובה לטענה הזאת?
לסיכום הדיון: נקודה למחשבה
לקראת סיכום הדיון, מעלה פרופסור שחר ליפשיץ, ממייסדי הקונגרס הישראלי וראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן ומי שליווה את כתיבת המאמר הנוכחי, שאלה מהותית לדיון: "כיוון שהמציאות הישראלית הינה כה מורכבת, שאלת ההכרעה היא שאלה מהותית בסוגיות הנובעות מהמתח סביב דת ומדינה. אם נמשיך להתעמת זה עם זה בבתי המשפט, לא יהיה סוף למחלוקות, כיוון שפסיקה חוקית-משפטית בינארית אינה יכולה להביא להסכמות ולפשרות. אני מאמין שללא הגעה להסכמות חברתיות בין אנשים, יהיה קשה מאוד להגיע לשלווה יחסית במדינת ישראל, ולכן נשאלת השאלה המהותית: על מי וכיצד צריכה להיות מוטלת מלאכת ההכרעה בסוגיות דת ומדינה?"
חידדתם את העמדות? עלו בראשכם טיעונים נוספים? מצוין: שתפו אותנו בטיעונים הנוספים בתגובות ועזרו לקדם שיח חברתי עמוק יותר. תוכלו לשתף את המסמך עם חבר שחושב אחרת מכם, וליצור דיון משותף.
