כדי לנהל דיון פורה בנושאים המצויים במחלוקת, על כל צד לבסס את טיעוניו שלו ולהכיר היטב גם את טיעוני הצד שמנגד. אז רגע לפני שאתם יוצאים להגן על העמדה שלכם בחירוף נפש, בדקו אם חשבתם לעומק על הטיעונים השונים שיוצרים את התמונה השלמה. הפעם במוקד: האופן שבו מתנהל רישום נישואים בישראל, על שלל האתגרים הקשורים בכך, ופתרונות אפשריים.

כדי לאסוף את הנושאים ההכרחיים לדיון בסוגיה שלפנינו נעזרנו במומחי מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן: פרופ' שחר ליפשיץ העומד בראש המרכז, ועו"ד אלעד קפלן, מנהל המרכז.

[א] רקע – המצב המשפטי

הירושה של האימפריה העות'מאנית למדינת ישראל

האימפריה העות'מאנית, ששלטה בארץ ישראל עד שנת 1917, קבעה כי כל ענייני הדת והמעמד האישי באותה העת, שכללו בין היתר גם נישואים, יהיו באחריותן של "עדות דתיות", כל אדם לפי השייכות הדתית שלו או שלה. עדות דתיות אלו מפעילות בתי דין דתיים, שאחראים על השיפוט בנושאים של נישואים וגירושים. בהתאם לכך, דיני המעמד האישי של האוכלוסייה היהודית טופלו באותה העת על ידי בתי הדין של הקהילה היהודית.

לאחר שהשלטון העות'מאני הוחלף בשלטון המנדט הבריטי, קיבלו ענייני המעמד האישי הסדר חוקי ב"דבר המלך במועצה על ארץ ישראל", אלא שהבריטים שמרו את עיקרו של ההסדר העות'מאני.

בשנת 1947 הגיעו דוד בן-גוריון והסתדרות אגודת ישראל להסכם שלפיו הממשלה שתקום בישראל תעשה כל שביכולתה כדי "למנוע פילוג בית ישראל לשניים". התחייבות זו תורגמה לאחר קום המדינה להחלטה כי סוגיות המעמד האישי בישראל, בהן נישואים, ימשיכו להיות בסמכותן הבלעדית של הרשויות הדתיות.

החוק הישראלי

בשנת 1953 נחקק חוק שיפוט בתי דין רבניים, שהסדיר באופן רשמי את הנושא. סעיף 1 לחוק קובע: "ענייני נישואים וגירושים של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים" וסעיף 2 לחוק קובע: "נישואים וגירושים של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

לפי פקודת הנישואים והגירושים, קיימת חובת רישום נישואים וגירושים למי שהתחתן או התגרש, וכן למי שסידר נישואים או גירושים לאחר. אחת המשמעויות האפשריות לחובה זו היא שרב שלא מונה כדין על ידי הרבנות הראשית לישראל כרב היכול לסדר נישואים וגירושים לא יכול לסדר נישואים על פי כללי ההלכה היהודית מבלי לעבור על החוק.

 [ב] הבעיות

בעיה ראשונה: פסולי חיתון

כיוון שבהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הסמכות הבלעדית לנישואים ולגירושים נתונה לבתי הדין הרבניים, ובהתאם ל"דין תורה", נוצר בפועל מעמד אישי של פסולי חיתון שאינם רשאים להינשא כלל במדינת ישראל. פסולי חיתון הם יהודים אשר מנועים מלהינשא על פי ההלכה היהודית עם יהודי או יהודייה שאינם פסולי חיתון. פסולי החיתון כוללים, ביו השאר: ממזרים (ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים), כוהנים והנשים האסורות להם, נשים עגונות ומסורבות גט וכן זוגות חד-מיניים.

בעיה שנייה: סרבנות גט וחוסר שוויון מגדרי

בחלוף השנים גברה הביקורת כלפי מדיניות הממסד הדתי. ראשית, בבתי הדין קיים חוסר שוויון מגדרי. בבתי הדין הרבניים מכהנים דיינים, שהם כולם גברים, בעוד נשים אינן מכהנות בתפקידים בעלי סמכות דתית. כמו כן, בני זוג המבקשים להתגרש עלולים להיתקל בסירוב בני הזוג האחרים. סרבנות זו מותירה את האיש או האישה במעמד של "מסורב/ת גט" והם אינם רשאית להינשא מחדש.

יש לציין כי המעמד של גבר מסורב גט ואישה מסורבת גט שונה: בעוד קל יותר הלכתית להתיר מסורב גט לנישואים מחדש, הרבה יותר קשה להתיר מסורבת גט. כתוצאה מכך, נשים מסורבות גט יכולות למצוא עצמן "עגונות" – נשים שאין באפשרותן להינשא מחדש – למשך שנים רבות. כמו כן, סרבנות של בן זוג לתת גט לבת זוגו יכולה ליצור מצב שבו במידה שייוולדו לה ילדים מחוץ למסגרת הנישואים הם ייחשבו ל"ממזרים" ופסולי חיתון.

כתוצאה ממצב זה, רבים מאזרחי ישראל מבקשים להינשא במסלולים אזרחיים או באמצעות מסגרות בעלות פרשנות דתית שונה מזו של הממסד הדתי המחמיר.

בעיה שלישית: פילוג בעם

אחד הפתרונות למצב של פסולי חיתון שאינם יכולים להינשא הוא להסדיר חוק נישואים אזרחיים. מסלול אזרחי, שלא בהתאם לדין תורה וסמכות בתי הדין הרבניים, היה נותן לפסולי החיתון אפשרות להתחתן באופן רשמי מצד אחד, אך מבלי ליצור מורכבות הלכתית הנובעת ממצב שבו בני הזוג נחשבים לנשואים על פי ההלכה ולכן זקוקים לגט.

עם זאת, חשש המחוקק מפילוג בעם, וכפי שאמר סגן שר הדתות בכנסת בעת הקראת חוק נישואים וגירושים בקריאה ראשונה, במאי 1953: "אילו היו מכניסים חוקי נישואים וגירושים אזרחיים, הרי בהכרח היה הדבר מביא לפילוג בעם ישראל והיו קמים בו שני עמים".

הפילוג שאליו התייחס שר הדתות – ושממנו חוששים המתנגדים לנישואים אזרחיים עד ימינו – הוא מצב שבו יהיו אזרחים שיתחתנו דרך הרבנות בלבד לעומת אנשים שיתחתנו בנישואים אזרחיים. באופן זה, לאחר כמה דורות ייווצרו מעין שני עמים: עם אחד שהתחתן ומתחתן רק על פי מרשמי הרבנות ועם אחד שמתחתן דרך גופים אזרחיים. כך, הקבוצה שמתחתנת ברבנות בלבד תנהל ספרי יוחסין משלה על מנת שלא להינשא עם הקבוצה השנייה שנישאה במסלול האזרחי.

[ג] פתרונות אפשריים

פתרון חלקי קיים ראשון: נישואים אזרחיים בחו"ל

נישואים אזרחיים בחו"ל מאפשרים לזוגות שאינם יכולים (פסולי חיתון) או אינם מעוניינים להינשא על פי הדין הדתי למסד את הקשר ביניהם. זוגות שנישאו בחו"ל, ולפחות אחד מבני הזוג הוא תושב ישראל, צריכים להירשם כנשואים במרשם האוכלוסין בישראל. כתוצאה מכך, חלים עליהם החובות והזכויות של זוגות נשואים במדינת ישראל, על אף שלא התחתנו בהתאם לחוק שיפוט בית דין רבניים.

יש ציין כי יחסם של בתי הדין הרבניים לנישואים המתקיימים מחוץ לרבנות הוא פרדוקסלי: מצד אחד, הם אינם מכירים בנישואים של בני זוג אשר התקיימו באופן פרטי. מצד שני, בתי הדין הרבניים אינם מתירים לאותם בני זוג שהתחתנו באופן פרטי להתחתן עם בני זוג אחרים בלא בדיקת הצורך במתן גט. לכן, אם אחד מבני הזוג שנישא בחו"ל ונרשם במרשם האוכלוסין בישראל יהיה מעוניין בעתיד להתגרש ולהתחתן מחדש עם אדם אחר – הוא יידרש קודם להגיע לבית הדין הדתי שתואם את דתו כדי להסדיר את גירושיו ולכן נישואים בחו"ל מהווים פתרון חלקי בלבד עבור אלו שאינם מעוניינים לבוא בשערי הממסד הדתי.

פתרון חלקי קיים שני: ידועים בציבור

ידועים בציבור הם בני זוג שמקיימים חיים משותפים, ללא נישואים רשמיים, ולהם ניתן מעמד משפטי של ידועים בציבור. הגדרת בני זוג כידועים בציבור מאפשרת להחיל זכויות וחובות של זוגות נשואים על בני זוג שאינם מעוניינים, או אינם יכולים, להינשא על פי חוקי המדינה. כך, לדוגמה, בני זוג שהוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כידועים בציבור נחשבים כבני זוג נשואים, הן לעניין חובות והן לעניין זכויות שהמוסד לביטוח לאומי מקנה להם. דוגמה אחרת היא זכויות ירושה: זכויותיהם של ידועים בציבור לרשת זה את זה זהות לזכותם של בני זוג נשואים (למעט מקרים חריגים).

אומנם עדיין לא הוסדרה בחקיקה המסגרת של ידועים בציבור, אך נראה כי התנאי הבסיסי להגדרת בני זוג כ"ידועים בציבור" הוא זוגיות הכוללת מגורים משותפים וניהול משק בית משותף. כך, בני זוג עשויים להיות מוכרים כידועים בציבור, גם אם לא התקיימו חלק ממאפייניו המקובלים של קשר זוגי.

יש לציין, כי עדיין אין בישראל חקיקה שמסדירה באופן אחיד את מעמדם של הידועים בציבור. עם זאת, בפועל הפער בין זכויותיהם וחובותיהם של הידועים בציבור לבין אלו של זוגות נשואים הולך ומצטמצם, זאת במידה רבה בשל פסיקת בתי-המשפט.

החסרונות של פתרון זה הם שבני הזוג אינם רשומים ככאלה ולא מקיימים טקס רשמי ומוכר על ידי המדינה, וכן כי חסרה ודאות של בני זוג, שכן הגדרת "ידועים בציבור" מבחינה משפטית נתונה לפרשנות.

הפתרון המלא החדש: ברית זוגיות

פרופ' שחר ליפשיץ מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ואחד ממייסדי הקונגרס הישראלי, מציע הצעה לזוגיות שתהיה מוכרת על ידי המדינה, באופן שייתן פתרון מצד אחד, ולא יגרום לפיצול בין דתיים לחילונים מצד שני: "ברית הזוגיות".

ברית הזוגיות מציעה מרשם מקביל: דתי, ולא דתי. בני זוג שאינם יכולים או מעוניינים להינשא הלכתית, יוכלו לחתום על "ברית זוגיות" – הסכם בין בני הזוג לקיים חיי משפחה, שמשמעותו בפועל היא נישואים אזרחיים. ברית הזוגיות מציעה לתת תוקף משפטי לרצונם של בני זוג לבוא בברית הזוגיות באופן שיוענקו להם מלוא הזכויות והחובות החלות על מי שנישאו הלכתית, גם מבלי להינשא באופן זה.

אפשר לומר שהצעת "ברית הזוגיות" ממסדת את מעמד הידועים בציבור שקיים גם היום לכדי מעמד רשמי – הן בני הזוג, והן ברישום ציבורי.

המתווה שמציעה "ברית הזוגיות" פותר את שלוש הבעיות המרכזיות שנוצרו עקב המצב המשפטי כיום:

1. בעיית פסולי החיתון: ברית הזוגיות מאפשרת לפסולי חיתון להיחשב כזוג נשוי מבחינה אזרחית, על כל המשתמע מכך.
2. המורכבות הדתית-הלכתית: לפי מתווה ברית הזוגיות, זוג שבחר להירשם באופן אזרחי מתחייב שלא להתחתן באופן הלכתי, ועל כן, עקרונית, פרדה של זוג זה אינה מחייבת מתן גט.
3. פילוג בעם: כיוון שברית הזוגיות מקיימת שני מרשמים מקבילים, אלו שבוחרים במסלול האזרחי אינם נחשבים לנשואים הלכתית, ולכן גם אם ייפרדו וייוולדו להם ילדים עם בני זוג אחרים – אלה לא ייחשבו ממזרים.

[ד] נושאים הכרחיים לדיון

• האם הדת והמדינה צריכות להתנתק זו מזו?
• האם מוסד הנישואים הוא יותר אזרחי או יותר דתי?
• האם שמירה על הצביון היהודי במוסד הנישואים היא ערך לאומי?
• במידה שהתשובה חיובית – האם המקור לכך הוא דתי, חברתי, לאומי או שילוב שלהם?
• האם המודל של הרבנות הראשית לצביון מוסד הנישואים הוא המודל היהודי היחיד שיש?
• כיצד לדעתכם צריך להיראות צביון מוסד הנישואים במדינת ישראל, בהנחה שזו מדינה "יהודית ודמוקרטית"?
• מה היחס בין זכויות הפרט לטובת הכלל: האם למדינה מותר להתערב בנושאים אישיים כמו רישום נישואים כדי להשיג מטרה לאומית כמו חוסר פילוג בעם?

[ה] שאלון מיקוד דעה – ברית הזוגיות

אם עמדתכם היא בעד ברית הזוגיות – שאלו את עצמכם:

• קיימות עמדות מחמירות בהלכה, שרואות גם במי שמקיים מערכת זוגית ללא חתונה רשמית כמי שחייב בגט אם יבקש להיפרד. לפי דעות אלה, ברית הזוגיות לא פותרת את הבעיות ההלכתיות שעלולות להתעורר במידה שהזוג ירצה להיפרד ולהינשא מחדש דרך הרבנות. כך, ברית הזוגיות לא פותרת את הבעיה לפי כל הדעות.
• בהתאם לאותן דעות הלכתיות מחמירות, גם בעיית הפילוג בעם לא תיפתר, כיוון שיהיו קבוצות שימשיכו להיזקק לרשימות יוחסין כדי שלא להיכנס למצב שבו ילדיהן מתחתנים עם מי שהן רואות בהם פסולי חיתון בפועל.
• האם אנשים שמעוניינים בנישואים אזרחיים צריכים להסתפק בהגדרה נחותה של "ברית הזוגיות"? במדינות דמוקרטיות כל אזרח רשאי להינשא, בלי כפיפות לדין הדתי. במדינת ישראל יש לספק מסלול נישואים אזרחי שווה לא רק בתוכן אלא גם בכותרת.
• ברית הזוגיות לא נותנת פתרון לאנשים שרוצים להתחתן דווקא על פי דין תורה אבל לא על פי פרשנות הרבנות הראשית לדין זה, כמו רפורמים, קונסרבטיבים וחלק מהקהילות האורתודוקסיות והמסורתיות. אנשים אלה לא רוצים להינשא אזרחית, אך הרבנות לא תאפשר להם להינשא על פי עמדתם ההלכתית.
• האם ההתחייבות של אלה שבוחרים במסלול האזרחי, שלא להינשא לפי דין תורה, אינה פוגעת בחופש הדת שלהם, אם בעתיד ירצו להינשא גם על פי הדין הדתי?
• האם קיומו של מסלול ברית זוגיות פוגע בדמותה היהודית של מדינת ישראל? אם מדינת ישראל נותנת הכרה רשמית לזוגיות לא-הלכתית, זה עלול לפגוע בזהות ובמסורת היהודית.
• ברית הזוגיות היא פתרון מלאכותי, כאשר יש פתרון שמתאים יותר לגיוון החברתי: מערכת מבוזרת שתאפשר לבתי דין שונים להחליט על כשירות לנישואים ולגירושים. במשך מאות שנים, הסמכות להשיא או להתיר נישואים הייתה של רבני קהילות מקומיים, שכל אחד מהם פסק לפי פרשנותו. הרבנות הראשית, המתנהגת כגוף ריכוזי, יוצרת מצב שבו יש רק פרשנות הלכתית אחת, שאינה יכולה להכיל פרשנויות מקילות יותר.
• ברית הזוגיות היא פתרון מלאכותי, כאשר יש פתרון מקיף יותר של הפרדת הדת מהמדינה, והעברת סמכויות הרישום למדינה ולא לרבנות הראשית.

אם עמדתכם היא נגד ברית הזוגיות – שאלו את עצמכם:

• 20% מהאוכלוסייה בישראל נחשבים לפסולי חיתון ברבנות. האם חברה דמוקרטית יכולה להתקיים כך שחמישית ממנה אינם מורשים להינשא רשמית?
• האם מדינת ישראל יכולה להיחשב כמדינה דמוקרטית כאשר אין בה מסלול נישואים אזרחי, כפי שקיים במדינות אחרות? האם אפשר להמשיך עם מציאות שבה אלפי ישראלים צריכים לטוס לחו"ל כדי להינשא ולקבל הכרה מהמדינה?
• האם כפייה דתית מועילה או מזיקה ליהדות? מציאות שבה אזרחים רבים אינם יכולים להקים משפחה יכולה להביא לריחוק ואף לסלידה מהמסורת ומהזהות היהודית.
• רישום והסדרת הנישואים והגירושים בישראל מבוסס על חוק שירשנו לפני יותר ממאה שנה. האם לא הגיע הזמן לשבת יחד ולהחליט על מתווה ישראלי שייתן מענה לבעיות, כפי שנעשה בחוקים אחרים שירשנו מהעות'מאנים או מהבריטים?
• ברית הזוגיות היא פתרון שנותן מענה מדויק לשני הצדדים: מהצד האזרחי – היא מאפשרת נישואים לכולם. מהצד הדתי-הלכתי, היא פותרת בעיות וספקות הלכתיים: אדם אשר בוחר במסלול של ברית הזוגיות מתחייב לא להתחתן כדת משה וישראל, לכן הוא לא נדרש לגט אם ירצה להיפרד ולהינשא מחדש דרך הרבנות.
• באם לא נקבל את מתווה ברית הזוגיות והמצב יישאר על כנו, המצב בפועל יהיה כזה שבו כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל (חרדים) מכתיבה לשאר ה-90% (חילונים, מסורתיים, דתיים) כיצד להתחתן.

חידדתם את העמדות? עלו בראשכם טיעונים נוספים? מצוין: שתפו אותנו בטיעונים נוספים העולים בדעתכם בתגובות ועזרו לקדם שיח חברתי עמוק יותר. תוכלו לשתף את המסמך עם חבר שחושב אחרת מכם, וליצור דיון משותף.