פודיום ריק בכנסת

כדי לנהל דיון פורה בנושאים המצויים במחלוקת, על כל צד לבסס את טיעוניו שלו ולהכיר היטב גם את טיעוני הצד שמנגד. רגע לפני שאתם יוצאים להגן על העמדה שלכם בחירוף נפש, בדקו אם חשבתם לעומק על הטיעונים השונים שיוצרים את התמונה המורכבת. הפעם במוקד הדיון: היכרות מעמיקה עם "פסקת ההתגברות".

כדי לאסוף את הנושאים ההכרחיים לדיון בסוגיה שלפנינו נעזרנו בד"ר אורי אהרונסון, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וסגן ראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטה.

[א] רקע והגדרות

אז מהי בעצם פסקת ההתגברות?

במשפט אחד: פסקת ההתגברות היא מנגנון חקיקה שנותן תוקף לחוק חדש שנחקק על אף שלכאורה הוא סותר את אחד מחוקי היסוד.

עכשיו בואו נפרק יחד את המשפט הזה ונבין את המושגים ואת ההנחות שעומדים בבסיסו. כדי לעשות זאת אנחנו צריכים לדבר על דמוקרטיה, על שיטת הממשל, על מקומם של חוקי היסוד בישראל, ועל האיזונים והבלמים בין שלוש הרשויות.

כידוע, בישראל מעולם לא נחקקה חוקה, שהיא מסמך שמגדיר מכלול של עקרונות יסוד משפטיים למדינה. בפועל, נחקקו בישראל חוקי היסוד המהווים נדבך הכנה לחוקה. במובן זה, כל אחד מחוקי היסוד עומד בפני עצמו, אך כולם יחד מהווים קבוצת חוקים מבודלת מבחינת תוכן וצורה. רוב חוקי היסוד שנחקקו עד היום עוסקים במוסדות המדינה (חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: הממשלה, חוק יסוד: ירושלים כבירת ישראל וכו'), באופייה של המדינה (חוק הלאום) ובזכויות אדם (כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק).

לחוקי יסוד מעמד משפטי מיוחד הבא לידי ביטוי בכך שלחוקים רגילים אסור לסתור אותם. במקרה שבו חוקים סותרים לכאורה את חוקי היסוד, לבית המשפט העליון סמכות לקבוע שהחוק הסותר בטל. מקומה של הביקורת השיפוטית הזו היא אחד ממוקדי הוויכוח הגדולים שעומדים היום בשיח הציבורי בישראל. לפני שניכנס לעומק הוויכוח, ברשותכם נחזור לרגע למושג יסוד במשטר הדמוקרטי: איזונים ובלמים בין הרשויות.

בניין כנסת ישראל
הכנסת היא הרשות המחוקקת

איזונים, בלמים והתנגשויות

הרשות המחוקקת היא הכנסת, הרשות המבצעת היא הממשלה, והרשות השופטת היא מערכת בתי המשפט. התנהלות תקינה של מדינה דמוקרטית מושתתת על האיזונים והבלמים בין שלוש הרשויות הללו. כלומר, הרשויות בולמות זו את זו כדי לשמור על האיזונים ביניהן, כך שכל אחת מהן תוכל לבצע את תפקידה מצד אחד, אך לא תקבל סמכות וכוח בלתי מוגבלים מצד שני. נוסף על כך, יש לרשויות מנגנוני ביקורת זו על זו.

דוגמה אחת לחפיפה בין הרשויות ולאי-הפרדה מספקת בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת אפשר לראות בנוהג למנות חברי כנסת מכהנים לשרים בממשלה. כדי לגבור על ההתנגשות הזאת, אושר בשנת 2015 תיקון לחוק יסוד: הכנסת (שנקרא גם: החוק הנורווגי) ובו האפשרות לשר המכהן כחבר כנסת להתפטר מתפקידו ולכהן אך ורק כשר, אם כי במידה שהוא יפרוש מתפקידו, הוא יחזור להיות חבר כנסת.

דוגמה אחרת לאיזונים ובלמים בין הרשות המחוקקת למבצעת היא ביכולת של הכנסת להצהיר כי פקע אמונה בממשלה, להפיל אותה ולקרוא לבחירות חדשות. הצהרת אי-אמון בממשלה יכולה להיעשות ברוב של לפחות 61 חברי כנסת, מצב שלא פשוט להשיג מכיוון שהרכב הממשלה הוא הרוב בכנסת. בפועל, הכנסת הפילה כך את הממשלה רק פעם אחת בתולדות ישראל, בשנת 1990. עם זאת, קרו כבר מספר מקרים שבהם כשהממשלה הבינה שהיא לא מצליחה להעביר את תקציב המדינה, היא פשוט "הקדימה תרופה למכה" והכריזה על פיזור הכנסת ויציאה לבחירות בטרם תעשה זאת הכנסת עבורה.

ביקורת שיפוטית וזכויות אדם

הביקורת השיפוטית על הכנסת היא חלק ממערכת האיזונים והבלמים במדינה דמוקרטית. כשבית המשפט מחליט לפסול חוק מכיוון שהוא סותר חוק יסוד, הביקורת נקראת "ביקורת שיפוטית-חוקתית" והיא בדרך כלל מופיעה במסגרת הגנה על זכויות אדם, ומתבססת בעיקר על בסיס שני חוקי היסוד: כבוד אדם וחירותו, וחופש העיסוק. שניהם נחקקו בשנת 1992 והחידוש בשני החוקים הללו לעומת חוקי יסוד קודמים הוא שהם מתייחסים באופן מפורש לעליונות המעמדית שלהם ביחס לחוקים אחרים:

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 8: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

נוסח דומה קיים גם בסעיף 4 של חוק יסוד: חופש העיסוק, כפי שנראה בהמשך. שני חוקי יסוד אלה קובעים שפגיעה בזכויות שנקבעו בהם אפשרית רק אם היא נעשית באמצעות חוק שהולם את ערכיה של מדינת ישראל, למען תכלית ראויה, ורק אם היא מידתית. המשמעות שלהם היא שאם חוק רגיל פוגע בזכות שקבועה בחוקי היסוד ולא עומד בתנאים הללו – הוא לא תקף. בעקבות חקיקת שני חוקי היסוד הללו על ידי הכנסת נפתח פתח רחב יותר לבית המשפט לבקר את הכנסת. זו אחת הסיבות ששנת 1992 נתפסת כשנת מפנה במשפט הישראלי, ותכף נדון גם בזה, אבל קודם נדון בהתנגדות העכשווית.

בניין בית המשפט העליון
הביקורת השיפוטית היא חלק ממערכת האיזונים והבלמים במדינה דמוקרטית. בית המשפט העליון בירושלים

התגברות: אצל מי נמצא הכוח?

הדוגמה של התנגשות בין רשויות הקשורה לענייננו היא ההתנגשות שיש בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת. כך, למשל, במקרה שהרשות המחוקקת רוצה לחוקק חוק אבל בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק מבקר את החקיקה וקובע שהחוק לא חוקתי מכיוון שהוא סותר חוק יסוד. במעשה זה מפעיל בית המשפט "ביקורת שיפוטית-חוקתית" ומגביל את החקיקה מתוך אותה תפיסה של איזונים ובלמים, ומתוך ההבנה שמעמדם של חוקי היסוד רם יותר משל חוקים רגילים. להתנגשות זו שני צדדים: מחד גיסא – ההבנה שיש להגביל את הרשות המחוקקת ולהכפיף אותה לחוקי היסוד (שהיא עצמה קבעה), ומאידך גיסא – ההבנה שלרשות המחוקקת סמכות שניתנה לה בידי העם לחוקק חוקים, ושבית המשפט העליון לא יכול להגביל אותה ללא הצדקה ובכך לפגוע ברצון העם.

בנקודה זו אנחנו פוגשים את מנגנון "פסקת ההתגברות": מנגנון המאפשר לחוקק חוק על אף שהוא נוגד חקיקת יסוד. כך, הרשות השופטת נחסמת מהאפשרות לפסול את החוק מהטעם שאינו חוקתי. מבחינה טכנית, פסקת התגברות מופיעה בתוך חוק היסוד, והוראת ההתגברות שמאפשרת את השימוש בה מופיעה בתוך החוק שאותו רוצים לחוקק ונוגד את חוק היסוד. ייתכנו סוגים שונים של פסקאות התגברות: כאלו ה"מחסנות" מראש מפני פסילת חוק, כאלו המגיעות לאחר החלטה של בית המשפט העליון על פסילה, כאלה הדורשות רוב קטן וכאלה הדורשות רוב גדול, ויש כאלה שניתנות לזמן מוגבל או ללא הגבלת זמן.

בישראל, נחקקה בעבר פסקת התגברות. זה קרה בשנת 1994 במסגרת פשרה פוליטית שנועדה לשמור על הסטטוס קוו ואפשרה למנוע יבוא בשר לא כשר ארצה באופן זמני, על אף שבית המשפט העליון היה בדעה שהגבלת יבוא בשר לא כשר ארצה פוגעת בחופש העיסוק. החוק שנועד להסדיר הגבלה על יבוא בשר לא כשר ארצה סתר את סעיף 4 בחוק יסוד: חופש העיסוק:

"4. אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו"

לפי סעיף זה, קיים סף גבוה להוכחת חוקתיותו של חוק הפוגע בחופש העיסוק, וכאמור, הוא צריך להלום את ערכי המדינה, להיות לתכלית רואיה ולהיות מידתי – מושגים שבית המשפט יכול לפרשם באופן מסוים ובכך למנוע את חקיקת החוק.

כדי לאפשר את חקיקת החוק, הכנסת הוסיפה לחוק יסוד: חופש העיסוק את סעיף 8 כפסקת התגברות המוגבלת בתנאים:

"8(א) הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר".

בהתבסס על סעיף 8 לחוק יסוד: חופש העיסוק, נחקקה הוראת התגברות בסעיף 5 לחוק בשר ומוצריו, תשנ"ד – 1994, שמציינת שהחוק אכן סותר את חוק היסוד אך חל בכל זאת: "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמור בחוק יסוד: חופש העיסוק".

זוהי, כאמור, הדוגמה היחידה לשימוש בפסקת התגברות בישראל.

מהפכה שיפוטית?

מאז תחילת שנות ה-90 והתווספות שני חוקי היסוד המתמקדים בזכויות אדם, מרחב השיפוט החוקתי של בית המשפט העליון נתון בביקורת ציבורית.

כך, למשל, עלו טענות כי מרחב הפסיקה שניתן לבית המשפט נרחב מדי, שכן מונחים כמו "תכלית ראויה", ובמיוחד "במידה שאינה עולה על הנדרש" ניתנים לפרשנות סובייקטיבית שמעניקה לבית המשפט העליון כוח ברור לפסוק, ללא שיש עליו מנגנון ביקורת. יש הרואים בכך "מהפכה שיפוטית" שמעמידה את הרשות השופטת מעל הרשות המחוקקת ומונעת ממנה לבצע את תפקידה. אלה הטוענים כך, סבורים ששימוש נרחב בביקורת השיפוטית פוגע בעקרון "הכרעת הרוב", עיקרון חשוב בדמוקרטיה שעל בסיסו נבחרת הכנסת וגם פועלת לחוקק.

מנגד, יש מי שטוען שעקרון הכרעת הרוב הוא אמצעי בתוך הדמוקרטיה, אבל זו נוסדה כדי לשמור על שוויון וחירות, זכויות שעליהן מופקד גם בית המשפט. לפי נקודת השקפתם, אין "מהפכה שיפוטית" אלא יישום הכוח שניתן על ידי המחוקק לרשות השופטת בכל הנוגע לחוקי יסוד. בשורה התחתונה, עולה כאן שאלה לגבי מהו האיזון הנכון בין כוחה של הכנסת כרשות מחוקקת לבין כוחו של בית המשפט העליון כסמכות שופטת.

פסקת ההתגברות, המונחת בימים אלה על שולחן הכנסת, נוגעת בדיוק במתח הזה: האם היא "מחזירה" את הכוח לידיים של הרשות המחוקקת, ומסמיכה את הכנסת כנציגת רוב העם להתגבר על חוקי היסוד בתנאים מסוימים, או שמא היא דווקא מרסנת יתר על המידה את בית המשפט ומונעת ממנו לפקח על הכנסת במקרה של חשש לפגיעה בזכויותיהם של מיעוטים.

מבואת בית המשפט העליון
האם היתה מהפכה שיפוטית? בית המשפט העליון מבפנים

מקבילות להתגברות בעולם

בעולם יש כמה מקבילות למנגנון של פסקת התגברות. אחד המקרים שנחשב יחסית דומה לישראל הוא בצ'רטר הזכויות והחירויות הקנדי שמעגן מבחינה משפטית את זכויות האדם במדינה. שם, בסעיף 33, כתוב כי בית המחוקקים יכול לחוקק חוקים ולציין במפורש שהם לא מתחשבים באחד הסעיפים האחרים במגילת הזכויות, וזאת למשך חמש שנים.

אחת הסיבות להכללת פסקת ההתגברות בקנדה היא ספציפית: הרצון להכליל גם את קוויבק, הפרובינציה דוברת הצרפתית בקנדה, ולאפשר לדוברי הצרפתית לשמור על זכויות השפה והתרבות שלהם – וכך "לחסן" את הזכויות שלהם מבחינה שיפוטית. ואכן, תשעה שבועות בלבד לאחר כניסתה של מגילת הזכויות לתוקף, בקוויבק חוקקו שכל החוקים של הפרובינציה משתמשים בפסקת ההתגברות וכוללים הוראת התגברות שמאפשרת להם להתגבר על סעיפים שונים במגילת הזכויות.

עם זאת, בפועל, מלבד בקוויבק לא נעשה שימוש נרחב בפסקת ההתגברות הקנדית. כלומר, המקבילה של פסקת ההתגברות מקנדה היא מורכבת – מצד אחד ייתכן שלא ייעשה בה שימוש נרחב, ומן הצד השני החקיקה המסיבית של קוויבק בעקבותיה מלמדת על מידת הסיכון הממשי בחקיקה שסותרת את הזכויות האחרות במגילה.

בהשוואה בין קנדה לישראל קיימת מורכבות מובנית, הן משום שבקנדה קיימת חוקה שלמה שבה נותנים תוקף לערכים של דמוקרטיה ושוויון בעוד בישראל אין חוקה שלמה וחוקי היסוד מהווים פרגמנטים חלקיים, והן עקב המצב הביטחוני הרגיש בישראל שלעיתים גורר חקיקת חירום הפוגעת לא פעם בזכויות הפרט.

[ב] שאלות הכרחיות לדיון

ועכשיו, בטרם אתם מגבשים עמדה בנוגע לפסקת ההתגברות ומתחילים להתווכח, אנחנו מציעים לכם ללבן את דעותיכם בנוגע לכמה מהנושאים העומדים בבסיסה:

  • האם דמוקרטיה היא שלטון העם, של כולם כולל המיעוטים, או שהיא שלטון הרוב וצריכה לייצג רק את מי שבחר בשלטון?
  • מהו היחס בין זכויות מיעוט, חירות ושוויון ובין עקרון הכרעת הרוב, ומהי הדרך להסדיר התנגשות ביניהם?
  • האם אתם סבורים שאכן הייתה מהפכה משפטית בשנות ה-90? כלומר – האם בית המשפט נטל לעצמו סמכויות שמעניקות לו כוח גדול מדי לעומת הרשות המחוקקת או שהכוח הזה הוא חלק נחוץ לשמירה על איזונים ובלמים במדינה דמוקרטית?
  • האם פסקת התגברות היא מנגנון לגיטימי במשטר דמוקרטי, ובמקרה שכן – תחת אילו תנאים?

[ג] שאלון מיקוד דעה

אם אתם בעד פסקת ההתגברות שאלו את עצמכם:

  • האם חקיקת פסקת התגברות לא עלולה להוביל למצב המאפשר לפוליטיקאים לחוקק חוקים שפוגעים בזכויות יסוד, וזאת ללא בלם שיעצור אותם?
  • האם אין לאפשר לשופטים, שאינם כבולים לאינטרסים פוליטיים ולרצון להיבחר, לפקח על חקיקה של פוליטיקאים שכן כבולים לאינטרסים כאלה?
  • גם אם לדעתכם הכנסת נבחרה על ידי הציבור, ועל כן היא מייצגת את שלטון הרוב, האם אין צורך במנגנון פיקוח שייצג את אלה שלא בחרו בה, ויגן עליהם מפני עריצות הרוב?
  • נכון שיש מקבילות כאלה ואחרות בעולם לפסקת ההתגברות, אבל האם אתם לוקחים בחשבון את ההקשר הגיאו-פוליטי המורכב בישראל, שבו הרוב יכול לעשות שימוש לרעה בפסקת ההתגברות ולפגוע במיעוטים?
  • כשמסתכלים על הסוגיה כעל חלק ממערך האיזונים והבלמים של הממשלה, הכנסת והרשות השופטת, האם אתם בטוחים שחקיקת פסקת ההתגברות לא תפר את האיזונים באופן בוטה?
  • גם אם בעיניכם פסקת ההתגברות כשלעצמה נדרשת, האם העובדה שחקיקה זו היא חלק ממערך שינויים כולל במערכת המשפט – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, הפיכת היועצים המשפטיים לממשלה למשרות אמון וכדומה, מערך שינויים שמשנה את כללי המשחק – גורמת לכם לחשוב פעמיים על מקומה בשינוי הזה?

אם אתם נגד פסקת ההתגברות שאלו את עצמכם:

  • גם אם אתם סבורים שתפקידו של בג"ץ לבקר את הכנסת, של מי המילה האחרונה? של הכנסת, שנבחרת ומורכבת מנבחרי ציבור, או של הרשות השופטת, שהיא מערך שאינו נבחר? מי מכריע בסוף?
  • האם הכוח להחליט על "ערכי המדינה" צריך להיות נתון לאישים הנבחרים על ידי הציבור או לשופטים ממונים?
  • ראינו שבית המשפט יכול לפסול מינוי חוקי של נבחר ציבור. אם אין פסקת התגברות שמגבילה את בית המשפט בפסילת נבחרי ציבור, מה הטעם במערכת בחירות?
  • למי יש יותר תמריץ למלא אחר רצון העם – לשופט שנמצא במשרה כמעט לכל חייו או לנבחר ציבור שבכל מערכת בחירות מסכן את מעמדו?
  • גם לפני חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ישראל תפקדה כדמוקרטיה. מדוע החזרת המצב לקדמותו מהווה סכנה לדמוקרטיה?
  • לפי סקר שערך הקונגרס הישראלי, 98% מהציבור הישראלי סבור שלדעות פוליטיות של שופטים יש השפעה על הכרעתם. בפועל, רוב שופטי העליון הם בעלי נטייה פוליטית שמאלה. האם אין בכך כדי ליצור מצב לא הוגן שבו ממשלה מימין נבחנת על ידי שופטים בעלי דעות פוליטיות הפוכות?

סיכום: הזדמנות לחדד את העמדות ולנסח חזון משותף

לא בכדי פסקת ההתגברות יוצרת מחלוקות עמוקות. היא מבוססת על נושאים רחבים הרבה יותר: על דמוקרטיה ומשמעותה, על כוח ועל איזונים ובלמים.

הצטרפו לשיח:

חידדתם את העמדות? עלו בראשכם טיעונים נוספים? מצוין: שתפו אותנו בטיעונים נוספים העולים בדעתכם בתגובות ועזרו לקדם שיח חברתי עמוק יותר. תוכלו לשתף את המסמך עם חבר שחושב אחרת מכם, וליצור דיון משותף.

שיתוף ושליחה

12 תגובות

  1. בשביל שחור יסוד יהיה חוק יסוד נדרש שהעם יבחר בו ..
    רוב מקרי של 32 חברי כנסת לא יכול להפוך חוק לחוק יסוד או לכל הפחות הוא לא יכול למנוע חקיקה של חוקים אחרים .
    בית המשפט העליון עשה עוול לחוקי היסוד בכך שהשתמש בהם בצורה לא מידתית .
    לדעתי כל חוק יסוד צריך אחד מהשניים .
    א שהוא יחוקק ברוב של 81 חברי כנסת .
    ב. שהוא יחוקק במיעוט של 41 חברי כנסת שיביאו את החוק למשאל עם .

    באותה מידה גם תיקונים בחוק או ביטול החוק או התגברות על החוק חייבים להתבצע באותו אופן .
    אם 81 חברי כנסת מחוקקים התגברות על חוק , אז ההתבגרות גוברת וכו' .

    ספציפית על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו .
    ביום שבו 55 אחוז מאזרחי ישראל יצביעו על כך שהם מתנגדים לחוק כחוק יסוד .אין לבגץ סמכות לשלול את כבוד האדם והחירות של 55 אחוז ולכפות עליהם את חוק כבוד האדם וחירותו .
    מצד שני
    אנשים נורמטיביים המתנגדים לעזה חוק . הם בעצם אומרים שהחוק הזה בפרשנות בגץ שלל מהם את כבודם וחירותם .

  2. אלה שבעד פסקת ההתגברות מוכנים להתווכח ולהתפשר, למרות שהם רוב ברור.
    המיעוט, ובכירים בו, שנגד פסקת ההתגברות מדבר על מרד, על מלחמת אחים וכד'.
    איך זה הגיוני?
    המיעוט יודע שהוא שולט למרות שהוא מיעוט.
    אנחנו כבר מזמן לא ממש דמוקרטיה. בית המשפט שם עצמו מעל החוק.
    הליכה לבחירות כתאטרון בובות.
    לא ברור אם פסקת התגברות תעזור כאן. ברור שישראל לפני החוקים
    הנחוצים האלה הייתה הרבה יותר דמוקרטית. הפרשנות שלהם על ידי בית המשפט, ודברים נוספים שבוצעו על ידי ארגון השמאל [תפיסת גרון, תפירת תיקים, התעלמות מתיקים אמתיים – הכול בררני] דרדרו את הדמוקרטיה הישראלית אל סף תהום.

  3. ישנן זכויות יסוד שאף ממשלה לא צריכה להתגבר אן לפגוע בהן וזה זכות חופש האדם, זכות הקניין זכות הביטוי וזכות לעבודה ופרנסה. מעבר לכך אף שלטון לא יכול לנצל טת הדמוקרטיה כדי לבטלה ולקחת זכויות יתר לעצמו ומצביעיו אחת הבעיות הקשות של המדינה הן שאין בחוקה המגדירה זכויות יסוד אלא חוקי יסוד שהממשלה יכולה לשנות בקלות יחסית וללא צורך בהסכמה מצד מפלגות האופוזיציה. נוצר מצב בלתי נסבל שמזכיר תופעות ותהליכים שקרו בשנות השלושים בגרמניה , שהייתה דמוקרטיה מפוארת עד אז ובשנים האחרונות גם בפולין והונגריה ועוד מקומות שהשלטון הפך את הדמוקרטיה ללא רלוונטית והצגה של מפלגת השלטון.

  4. זו פיסקת ההשתלטות …שום מחאה לא תעזור כי כל הטרלול נועד להוציא את ביבי ממשפט !!

  5. בתור נקודה עקרונית-
    הדיון על חוקים הוא דיון ערכי וערכים מבטאים את ערכי העם כך שביקורת על הערכים שמבטאת הכנסת צריכה לבוא מן העם ולא משתי הרשויות האחרות שלא מייצגות אותו.

    ישנם ארבעה בלמים אפשריים:
    1. חוקה
    2. בחירות ועמידה למבחן הציבור.
    3. הקמת קואליציה שמאפשרת למיעוט לקדם את עמדותיו כמו מנסור עבאס בכנסת הקודמת והחרדים ברוב הכנסות.
    4. נתינת אפשרות לשופטים לפסול חוקים ובלבד שהם נבחרים רק על ידי נבחרי הציבור ולא על ידי גופים אחרים

  6. הבעיה בפסקת ההתגברות שהיא מאפשרת באופן תיאורטי לממשלה לחוקק כל חוק שהוא. למשל ביטול הבחירות או ביטול הפלמנט וכיוב. והשאלה היא האם מישהו מכיר פוליטקאי שניתנה לו סמכות וכח והוא לא השתמש בהם?

  7. הטענה שבג"צ שולט בפועל במדיניות לא עומדת במבחן העובדות: בפועל נפסלו רק שליש אחוז (0.3%) מכלל החוקים שחוקקה הכנסת, ואחוז החלטות הממשלה נמוך עוד יותר.

    חוקי היסוד נועדו לשמש תחליף-חוקה (או "חוקה בפרקים") ולכן אני מסכים שראוי שיחוקקו בהליך מיוחד שישקף רצון של רוב מכריע בעם (יותר מרוב מקרי של קואליציה כזו או אחרת), ושהליך החקיקה יהי כזה שיאפשר דיון ציבורי רחב.

    פסקת התגברות – רק במצבי קיצון, ולכן נדרש רוב מיוחד, כולל לפחות כמה חברי אופוזיצה, ומנגנון שיבטיח שזה אכן רצון העם (חקיקה בשתי כנסות עוקבות או משהו דומה*

  8. בית המשפט לא הוסמך מעולם לבטל חוקים. זוהי סמכות שהוא נטל לעצמו , כמו סמכויות רבות אחרות, לא רשות וללא סמכות, וללא שהוא נושא באחריות לתוצאות החלטותיו.
    זה סותר את הכלל הברור שבמדינה דמוקרטית לרשות שלטונית מותר לעשות רק מה שהחוק מטיל עליה במפורש לעשות ולא מה שמתחשק לה לעשות.

  9. במדינות דמוקרטיות ליברליות יש הפרדת רשויות ברורה, יש חוקה שמגינה על השוויון כלפי החוק, על חופש הבחערה של הפרט ועל זכויות המיעוטים.אצלנו , בית המשפט הוא המגן על זכויות אלו. צדק אינו פוליטי, שוויון אינו פוליטי.
    חופש בחירה אינו פוליטי.
    רק בית המשפט יכול להגן
    על הפרט והמיעוט , נגד
    עריצות החוק.
    אסור שתהיה פסקת התגברות, אלא ברוב של 80 חברי כנסת שמייצגים את רוב הדעות והקבוצות.

  10. המצב מאוד פשוט:
    1. דמוקרטיה – שלטון העם.
    משמע העם שולט ולא הרוב בעם שולט בטח ובטח שלא 61 חברי כנסת מתוך 120 שהמנדט הכולל שקיבלו תלוי בכלל באחוז ההצבעה כך שבוודאות כל עוד אין 100% הצבעה אין רוב אבסולוטי מכלל העם.
    2. יש את עקרון הרוב בו כמובן הממשלה שקיבלה רוב בכנסת מושלת וקובעת חוקים לכל העם.
    3. את השופטים בוחר העם. כל העם. לא הממשלה שיש לה רוב בכנסת.
    4. התגברות על החלטות שופטי בגצ צריכה להיות ברוב אבסולוטי של כל העם.
    משמע 50% יותר מכל מפלגה ומפלגה הכל כולל הכל (רוב מתוך הערבים, רוב מתוך הדתיים, רוב מהשמאלנים, רוב מהימניים וכו).
    זה כל העם ולא רוב קומבינה זמני של הסכמים קואליציוניים שהמרחק בינם לבין ייצוג כל העם מקרי בהחלט.
    5. בג"צ זה מוסד שלא אמור להיות קשור בכלל לשום חוק ולא מעניין אותו שום חוק אלה רק הצדק וזה גם הסיבה ששמו בג"צ (בית דין גבוה לצדק). וזו הסיבה ששופטיו צריכים להיות מיוחדים וחכמים שלא תמיד אדם מן היישוב (או חבר כנסת) יבין. שלמה המלך סטייל.
    6. צדק, בגדול, זה עניין שכל עם צריך לקבוע באיזה רף (סטנדרט) הוא רוצה להיות.
    7. רק החכם באדם יכול לעשות צדק אמיתי וככל שהשופטים יהיו חכמים יותר כך יהיה יותר צדק.
    8. אם החוק היה אומר שילד שייך לאימו הביולוגית מה היה פוסק שלמה המלך?
    את החכם באדם לא עניין בכלל מי האמא הביולוגית. הוא עשה מבחן ובדק מי אכפת לה מהילד ומי לא אכפת לה מהילד וקבע בצדק לתת את הילד ללא קשר ביולוגי.
    טובת הילד קוראים לזה היום. צודק או לא? חלק יגידו כן חלק יגידו לא – חוק זה חוק.
    9. השופטים בכל עם צריכים להיות החכמים ביותר ולכן בחירתם צריכה להיות על ידי חכמים ולפעמים הרוב (לא נעים להגיד) – לא חכם.
    10. היום הכנסת רוצה לבחור שופטים……
    על סמך מה ואיזה כלים יש ברשותם לבחור נכון?

    בקיצור השיטה פה לא מתאימה לריבוי הדעות והזהויות.
    זה הזמן להחליף את השיטה – לא את השופטים.

  11. אני לא מכיר אדם שמתנגד לחוק כבוד האדם וחירותו. לכן כל השיח הפורוצודרלי בנושא לא לעניין.

  12. מה יותר חזק שמיעוט ישלוט על הרוב או שהרוב שולט על המיעוט? במדינה שמושתתת על תרבויות , עדות ,דתות ומסורת שונה לא יהיה ניתן שמיעוט יחליט על הרוב ובמיוחד במדינה כמו שלנו ובשיטת משטר כשלנו שהקואליציה מורכבת מרסיסי מפלגות, מספיק שמפלגה אחת כשהיא לשון המאזניים יכולה לשתק את הקואליצה ועד שמסיגים רוב של 61 זה מאוד קשה המו"מ בן המפלגות לכר רוב של 61 מספיק ולא כמו שאחרים טוענים שצריך רוב מיוחד, דבר שני ניתן להגביל בתנאי שיהיה הסבר לחוק מהי התכלית הראויה שהיא אמורה להתגבר ולייצר מדרג של חוקים הקובעים מהי דמוקרטיה שתתגונן על עצמה ולמה זה חשוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לוגו

עוד במגזין

לוגו
דילוג לתוכן